שמואל אוביידוב ז''ל

קורות חיים

שמואל, בן ברכה וגבריאל, נולד בברית המועצות בב' בתשרי תש"א (04.10.1940). נולד וגדל בעיר דושנבה בטג'יקיסטן, אח לזינה, ריווה, רעיה, יעקב ושלום.

לאחר לימודי היסוד התמחה במקצוע הסנדלרות, ומאז עבד בתחום זה בעיר הולדתו. שמואל נשא לאישה את מזל ובין השנים 1961 ל- 1976 נולדו ילדיהם – אירה, נינה, טניה, בלה, מאיה ומיכאל.

באפריל 1991 עלו שמואל, רעייתו והבן הצעיר מיכאל לישראל והתיישבו במרכז הארץ, ליד בני המשפחה האחרים שעלו לארץ. כעבור זמן קצר שמואל החל לעבוד בנגריה של בית הספר למלאכה בכפר חב"ד.

בערב יום ראשון, ג' בשבט תשס"ג (05.01.2003), סמוך לשעה 18:30, פוצצו בזה אחר זה שני מחבלים-מתאבדים פלסטינים חגורות נפץ שנשאו עמם, בעמדם בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ובמדרחוב נווה שאנן. למעלה ממאה איש נפגעו, ו- 23 בני אדם נרצחו במקום כתוצאה מהפיגוע הכפול.

בין הפצועים קשה היה שמואל, אשר נפגע בראשו ובידו השמאלית, שנותרה משותקת. הוא נותח בבית החולים איכילוב בתל אביב, אט אט השתקם והועבר למרכז השיקומי "רעות" בתל אביב, שם עבדה בתו כאחות. במהלך כל אשפוזו היה מוקף בבני משפחתו שתמכו בו, וכעבור כמה חודשים שוחרר ושב לביתו.

בשנת 2006, כשלוש שנים וחצי אחרי הפציעה, הידרדר מצבו של שמואל והוא אושפז בבית החולים איכילוב. מצבו המשיך להידרדר, הוא סבל מכאבי ראש קשים ומשיתוק נרחב, חובר למכשירים שלא עזרו לו וכעבור כמה חודשים, ביום כ"ח באב תשס"ו (22.08.2006), נפטר.

בן 65 במותו. שמואל הובא למנוחת עולמים בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותיר אישה, חמש בנות ובן, 18 נכדים, אחים ואחיות.

כתבה נכדתו: "סבנו לא זכה לראות את הנכדה שנולדה כמה ימים אחרי שנפטר, וגם לא זכה לחתן את הבן האחרון שלו. כבר עברו שנתיים מאז שהלך לעולמו, ואין אנו מאמינים עד עכשיו שהוא לא איתנו. את כל חייו הקדיש למשפחה, לילדים, לנכדים ולאשתו. תמיד אנו זוכרים ותמיד נזכור אותו כי הוא היה בן אדם טוב, אציל, תמיד אהב לעזור לאנשים. כולם אהבו אותו על טוב ליבו האינסופי ועל המעשים הטובים שלו".