אירנה סופרן נודלמן ז''ל

קורות חיים

אירנה, בת ולדימיר וברכה נודלמן, נולדה בא' בשבט תשכ"ה (04.01.1965) בברית המועצות, בעיר בלץ במולדובה. בת שלישית להוריה, אחות ללודמילה ואנה. תינוקת מקסימה, חייכנית וחברותית הייתה, ורק לאכול לא כל כך רצתה. אהבתה למוזיקה התגלתה כבר אז, כשבגיל ארבעה חודשים הניעה את ידיה ורגליה, כאילו רקדה לקצב המוזיקה ששמעה.

לאחר שהמשפחה עלתה לארץ, בנובמבר 1972, החלה ללמוד בבית ספר יסודי בעפולה, בגבעת המורה. כעבור זמן קצר עברה המשפחה לקריית ים, ואירנה למדה בבית הספר "רודמן", בו סיימה י"ב כיתות. אירנה הייתה מלאת חיים, תמיד מוקפת בחברות וחברים, השתתפה בכל פעילות בית ספרית וציוניה, לאורך כל שנות לימודיה, הביאו גאווה רבה להוריה.

לאחר סיום לימודיה התיכוניים המשיכה אירנה ללימודים בבית ספר לאחיות, אותם סיימה בהצטיינות. היא התגייסה לצבא, ושירתה כאחות בלשכת הגיוס בחיפה.

בתום שירותה הצבאי קיבלה אירנה הצעות עבודה רבות מבתי חולים, ובחרה לעבוד בבית חולים רמב"ם בחיפה, כאחות במחלקה אורטופדית א'.

ביום 27.09.1990 נישאה אירנה לאבנר סופרן, אותו פגשה ארבע שנים קודם לכן, כששניהם שירתו יחד בצבא. השניים היו זוג למופת, שררו ביניהם אהבה גדולה, כבוד הדדי והערכה רבה.

בינואר 1992 נולדה הבת דיאנה, ובדצמבר 1995 הבן רוי. אירנה הייתה אישה ואם למופת, ניהלה את הבית בהצלחה וחינכה את ילדיה באהבה ובסבלנות, וזאת במקביל לעבודתה בבית החולים. הילדים החזירו לה אהבה רבה, והיו קשורים לאימם בקשר עבות.

אירנה הייתה הדאגנית של כל העולם, דאגה למשפחתה הקרובה והרחוקה, דאגה לחולים בהם טיפלה, עזרה למבוגרים ולילדים ונתנה הרבה מליבה. היה לה קשר חזק מאוד להוריה, להם הייתה לא רק בת אלא גם חברה. הגיעה לבקרם לעתים תכופות, ובביתה החדש בקריית ביאליק, ממנו הספיקה ליהנות רק שלושה חודשים, הוסיפה חדר מיוחד – "זה בשביל ההורים", אמרה.

בשבת בצהריים, ח' בתשרי תשס"ד (04.10.2003), פוצצה מחבלת-מתאבדת את חומר הנפץ שנשאה בתיקה במרכז מסעדת "מקסים" בכניסה הדרומית לחיפה, סמוך לים. עשרות נפצעו, 21 אנשים נרצחו במסעדה ובהם אירנה, שסעדה במקום עם משפחתה. בעלה נפצע בפיגוע.

בת 38 במותה. אירנה הותירה בעל, בת ובן, הורים ושתי אחיות. הובאה למנוחות בבית העלמין אפק בצור שלום, חלקת קריית ביאליק.

"מותה של אירנה בגיל כה צעיר ובשיא חייה שינה את חיינו", כותבים הוריה, "הפך אותם על פיהם. החיים שלנו כבר לא יהיו כמו פעם...

אבנר לא מפסיק לספר איך חסרים לו הדאגה שתמיד הרגישה כלפיו, החום והאהבה שהרעיפה עליו ועל הילדים. גם החולים שלה חסרים את הדאגה, הסבלנות והרוך של אירנה. כל כך הרבה אנשים אהבו אותה וחסרים אותה. להלוויה הגיעו אלפים מהם...

אירנה השאירה לנו את שני ילדיה, נכדינו היקרים דיאנה ורוי. אנחנו שומרים עליהם בשבילה. אירנה, הנכדים האלה הם טיפת האור בתוך החושך שאנחנו נמצאים בו. חסרונך כואב לנו מאוד".