מרים מונדרר ז''ל

קורות חיים

מרים, בת שמואל ושרה מונדרר, נולדה בפולין בשנת תר"ץ (1930). ב- 1935 הגיעו הוריה לארץ ושהו בה כדי להכין את עליית המשפחה ארצה, מרים בת החמש היתה קצרת רוח לחכות לתום הסידורים, ולאחר הפצרות ארגנו דודיה את עלייתה ארצה בחברת זוג חלוצים שהפליגו לארץ ישראל. סיפור ילדות זה מאפיין את כל דרכיה של מרים.

המשפחה התגוררה בחיפה. בבית הספר שבו למדה הצטיינה מרים בלימודים, לבד מלימודי שפות זרות שסירבה להם מטעמים אידיאולוגיים. היא עמדה בסירובה, ועמדה גם בתנאי שהכתיב לה בית הספר: השגת ציונים טובים בכל יתר המקצועות עד לסוף לימודיה.

סולם הערכים שלה התגבש כבר בגיל צעיר, ובראשו - ערכים ציוניים ולאומיים. בגיל 9 הצטרפה מרים ל'מכבי הצעיר' אך לא הסתפקה בספורט ובטיולים שתנועה זו הציעה. היא חיפשה תנועה שתטפח אידיאלים ומטרות, ועברה לתנועת 'השומר הצעיר'. בכל המסגרות התבלטה כנאמנה לעקרונותיה ועומדת עליהם ללא פשרה, כשהיא בזה לפינוקים ומותרות, ומתגברת על כל חולשה אפשרית. מרים לא נהגה לדבר הרבה בשיחות חברתיות, אלא במשפטים קצרים ונוקבים, לפעמים אירוניים.

את לימודיה התיכוניים סיימה בהצטיינות, ואף זכתה במילגה לאוניברסיטה, אך נענתה לצו התנועה להמשיך ולמלא את התפקידים השונים. כפשרה בין רצונה ללמוד רפואה לבין צרכי התנועה, הלכה ללמוד בבית ספר לאחיות בחיפה. התנאים היו קשים - לימודים תובעניים, חברה דו-לאומית שהכילה גם יסודות עוינים אשר ניסו לפגוע בגאוותה כיהודיה. גם כאן עמדה מרים על עקרונותיה הלאומיים ולא נכנעה ללחצים שונים.

כשפרצה מלחמת העצמאות התגייסה מרים לפלמ"ח, על אף התנגדות אמה. היא השתתפה כחובשת קרבית בקרבות וישבה במשלטים בדרך לירושלים. במאבק על רמת רחל נפצעה בשתי רגליה ואושפזה לתקופה ממושכת, עם שחרורה מבית החולים הצטרפה שוב לחטיבתה, שלחמה במבצע "חורב" בנגב.

לאחר המלחמה הלכה לאוניברסיטה ללימודי חקלאות (כהכנה להגשמה בקיבוץ), למדה ביום ועבדה בבית חולים לחולי ריאות בלילה למימון לימודיה. וכשניתן - לטייל, להכיר את הארץ בכל דרך אפשרית.

כשעלה הרעיון בדבר טיול לפטרה, הסלע האדום בירדן, בקיץ 1953 הצטרפה מרים לחבורת המטיילים ולא שעתה לאזהרות. ידידיה מספרים כי זרחה מאושר בערב שלפני היציאה.

קבוצת המטיילים, חמישה במספר, יצאו לפטרה מבאר מנוחה. הם חצו את גבול ירדן בט"ז באלול תשי"ג (27.08.1953), וזמן קצר אחרי כן נתקלו בכוח ירדני. על פי אחת הגירסאות הכיש נחש את אחד המטיילים, והם החליטו לבקש עזרה בתחנת המשטרה הירדנית וחזרו על עקבותיהם. בחצר המשטרה סגרו מאחוריהם את השער, וירו בכולם למוות. גופותיהם הועברו לישראל כעבור ימים מספר - בכ' באלול (31.08.1953).

בת 23 היתה מרים במותה. הובאה למנוחות בבית העלמין בחיפה. הותירה הורים ואח. חברה של מרים שם קץ לחייו יום אחרי הלווייתה.

זכרה של מרים הונצח בספר "עד סלע", שיצא לזכר חמשת ההרוגים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1966.