ציונה לוזיה כהן ז''ל

קורות חיים

ציונה, בת אלגרה ואליהו כהן, נולדה בחיפה בחודש אב תש"ו (אוגוסט 1946). למדה בבית הספר "עממי א'" בחיפה, אחותם של בנימין, לאה, יוסף, רחל ויעקב.

משחר ילדותה אהבה ציונה לעזור ולהושיט יד לכל. היא נהגה לטפל בילדי השכנים ולשמור עליהם, על פי רוב בהתנדבות. ציונה ידעה דרך ארץ והיא נודעה בשל נימוסיה, והכבוד שרכשה לכל נפש.

בבגרותה נישאה לאברהם לוזיה. לימים עקרו השניים לתל אביב והתגוררו בשכונת התקווה, בסמוך לאימו של אברהם. ציונה טיפלה באם עד מותה. כשנשאלה על-ידי בני משפחתה למה היא לא באה לגור לידם בקריות, תמיד ענתה שחובתה להיות ליד אימו המבוגרת של אברהם.

לאחייניה זכורה ציונה כדודה החייכנית, שמאד אהבו לבוא להתארח אצלה בחופשות מבית הספר: "הרגשנו אצלה כמו בבית ומאוד אהבנו אותה ואת אברהם, החיוך לא מש מפניהם בכלל".

בתחילת 1978 נפטרה האם, ובזמן הלוויה אמרה ציונה לבעלה - תראה איזה יופי, זוגות קבורים יחד, אולי גם אנחנו נהיה כך. הנבואה שלה התגשמה אחרי חודש.

באחר הצהרים של יום שבת ב' באדר ב' תשל"ח (11.03.1978) הגיעה לחופי הארץ קבוצה של 11 מחבלים באמצעות שתי סירות גומי. הם נחתו בחוף של שמורת הטבע מעגן מיכאל, לאחר ששהו יומיים בים ואיבדו את דרכם. שניים, נוספים לקבוצתם, טבעו עוד בטרם הגיעו לחוף. בחוף השמורה פגשו המחבלים בצלמת טבע. לאחר שתיחקרו אותה לגבי מיקומם, רצחו אותה וניסו לקחת את מכוניתה. משלא הצליחו, צעדו לעבר כביש החוף.

סמוך לשעה 16.30 החלו לפעול. הם עצרו מונית שחלפה בכביש. שני מחבלים נכנסו למונית וביחד עם הנוסעים שבה החלו להתקדם דרומה לתל אביב. בין נוסעי המונית היו גם ציונה ובעלה אברהם. השניים נסעו לביקור משפחתי בחיפה, למסיבת יום הולדת.

יתר המחבלים עצרו ביריות אוטובוס של מטיילים שהיה בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי 'חוג המשוטטים' של "אגד": עובדי חברת "אגד" ובני משפחותיהם, שהיו בדרכם חזרה הביתה מיום טיול במערת הנטיפים. המחבלים עצרו את האוטובוס ביריות, נכנסו פנימה, ודרשו מהנהג לנסוע לתל אביב. הם כפתו את ידי הגברים. ליד מחלף אולגה חברו המחבלים למונית בה היו שני המחבלים האחרים. הם העלו את כל נוסעי המונית לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה. במשך כל נסיעתם לכיוון תל אביב ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים.

במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס "אגד" נוסף, קו 901, שעשה את דרכו מתל אביב לחיפה. נהג אוטובוס זה ניסה להימלט מהמחבלים, סובב את האוטובוס והחל נוסע במהירות דרומה. המחבלים רדפו אחרי האוטובוס עד שהצליחו לעצור אותו. הם העלו את כל הנוסעים שבו לאוטובוס שהיה ברשותם ואז המשיכו לדהור לעבר תל אביב.

רק מעט צפונית לצומת גלילות, באזור הקאנטרי קלאב, הצליחו כוחות משטרה לעצור את האוטובוס מנסיעתו, על ידי שירו בגלגליו. התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים שניסו בכל כוחם להימלט.

בשלב מסוים פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל הנוסעים שנותרו בו והוא הפך למלכודת אש גדולה. באסון הגדול, שנודע לימים כ"אוטובוס הדמים", נספו שלושים ושניים ילדים ומבוגרים, בהם גם ציונה ובעלה, וכן שלושה אנשי כוחות הבטחון.

ציונה הייתה בת 32 במותה. הותירה הורים ואחים. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בחולון, לצד בעלה.

לבני הזוג לא היו ילדים, אך הם היו כל-כך מאוהבים ונאהבים שזה פיצה על הכל. שנאמר - "בחייהם ובמותם לא נפרדו".