חביב אנקווה ז''ל

קורות חיים

חביב, בן מסעודה ומסעוד, נולד במרקש שבמרוקו בי"ד באב ת"ש (18.08.1940). אח לדוד (דדה). עלה לישראל בשנת 1952 במסגרת עליית הנוער, התיישב בחיפה והחל ללמוד בישיבה.

כשסיים את לימודיו, התגייס לצבא ואף שירת תקופה מסוימת בשירות-קבע. הוא נשא לאישה את מוניק, והשניים עקרו לאילת.

באילת חיה משפחת אנקווה באושר כשבע שנים. חביב היה איש משפחה בראש ובראשונה, דאג לשמור על ארבעת ילדיו, ענת, טלי, איציק וגלית, מכל משמר, לכנסם יחד לארוחות משפחתיות, ובימי השבת לקחתם לטיולים בטבע ולביקורים משפחתיים אצל הדודים והדודות. הוא פרנס את משפחתו בעבודה קשה בהיותו נהג אוטובוס. תחילה עבד ב"אגד" באילת, ובשנת 1972, כאשר שב עם משפחתו לעיר חיפה, המשיך בעבודתו כחבר "אגד" בחיפה.

באחר הצהריים של יום שבת ב' באדר ב' תשל"ח (11.03.1978) הגיעה לחופי הארץ קבוצה של 11 מחבלים באמצעות שתי סירות גומי. הם נחתו בחוף שמורת הטבע "מעגן מיכאל", לאחר ששהו יומיים בים ואיבדו את דרכם. שניים, נוספים לקבוצתם, טבעו עוד בטרם הגיעו לחוף. בחוף השמורה פגשו המחבלים בצלמת טבע. לאחר שתיחקרו אותה לגבי מיקומם, רצחו אותה וניסו לקחת את מכוניתה. משלא הצליחו, צעדו לעבר כביש החוף.

סמוך לשעה 16.30 החלו לפעול. תחילה עצרו מונית שחלפה בכביש. שני מחבלים נכנסו למונית וביחד עם הנוסעים שבה פנו דרומה לתל-אביב. יתר המחבלים עצרו אוטובוס מטיילים בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי 'חוג המשוטטים' של "אגד": עובדי חברת "אגד" ובני משפחותיהם, בדרכם חזרה הביתה מיום טיול במערת הנטיפים. בין הנוסעים הייתה גם משפחת אנקווה. בתחילת היום, ביציאה לטיול, התברר שלבני המשפחה לא נותר מקום באוטובוס, אך חביב התעקש, ולבסוף נמצא להם מקום.

המחבלים עצרו את האוטובוס ביריות, נכנסו פנימה, ודרשו מהנהג לנסוע לתל-אביב. הם כפתו את ידי הגברים. ליד מחלף אולגה חברו המחבלים למונית בה היו שני המחבלים האחרים. הם העלו את נוסעי המונית לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה. במשך כל נסיעתם לכיוון תל-אביב ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים.

במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס "אגד" נוסף, קו 901, בדרכו מתל-אביב לחיפה. נהג אוטובוס זה ניסה להימלט מהמחבלים, סובב את האוטובוס והחל נוסע במהירות דרומה. המחבלים רדפו אחריו עד שהצליחו לעוצרו. הם העלו את כל הנוסעים שבו לאוטובוס שברשותם, ושוב פנו לעבר תל-אביב.

רק מעט צפונית לצומת גלילות, באזור הקאונטרי-קלאב, הצליחו כוחות משטרה לעצור את האוטובוס מנסיעתו, על ידי שירו בגלגליו. בתחילה נעשו ניסיונות לנהל משא ומתן עם המחבלים. חביב, מאחר ושלט בשפה הערבית, התנדב לשמש מתרגם ומתווך בין המחבלים למשטרה, למרות שאשתו וילדיו נמצאו אף הם באוטובוס, נתונים בסכנה כשאר הנוסעים. הוא התנדב להעביר את דבר המחבלים אל אנשי הביטחון, וכשיצא מן האוטובוס, נורה בבטנו, התגלגל לתעלה, ומשם פונה לבית חולים במצב אנוש. בדרך לבית החולים נפטר מפצעיו.

בשלב זה התעצם קרב היריות שבמקום. כמה מחבלים פרצו החוצה, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים המנסים בכל כוחם להימלט. בשלב מסוים פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל הנוסעים שבו והוא הפך למלכודת אש גדולה. באסון הגדול, שנודע לימים כ"אוטובוס הדמים", נספו 35 ילדים ומבוגרים, בהם חביב ושניים מילדיו.

חביב היה בן 38 במותו. הותיר אישה ושני ילדים, אח וארבע אחיות. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחיפה, לצד בתו ובנו.

לאחר מותו הוענק לחביב עיטור מופת מטעם משטרת ישראל, והוא ניתן למשפחתו. המדינה הכירה כי חביב גילה במעשהו אומץ לב ונכונות להקרבה הראויים לשמש מופת.