רפאל רפי הלוי ז''ל

קורות חיים

רפאל (רפי), בן משה ורבקה הלוי, נולד בישראל בתש"ג (1943). בן למשפחה של תלמידי חכמים מצפת, דור שביעי בארץ.

בסיום לימודיו התגייס רפי לנח"ל והגיע לקיבוץ בארות יצחק. שם, במטע התפוזים, הוא פגש את הלנה, עולה חדשה מברזיל, ומאז לא נפרדו דרכיהם.

לאחר שנישאו גרו הזוג המאוהב בבארות יצחק, שם נולד בנם הבכור – עודד. בהמשך עברו לכפר הנוער בכפר חסידים, שם עסקו בהדרכה. ביתם שימש כבית חם ואוהב לחניכים, אשר היו איתם בקשר קרוב משך שנים רבות אף אחרי שעזבו את כפר הנוער. בכפר חסידים נולדו גלעד ונעמה.

רפי והלנה המשיכו לחפש את ייעודם, ורכשו משק חקלאי בכפר גדעון שבעמק יזרעאל. שם נולדה הבת נטע.

את החקלאות עזבו בשנת 1990 לטובת חיזוק ההתיישבות בקדומים. בני הזוג השתלבו בקדומים ועד מהרה שימש רפי, שהכיר כל גבעה וואדי, כל שדה וכל עץ, כרכז ביטחון ביישוב (רבש"ץ).

רפי האמין בדו-קיום עם השכנים הערבים ובמסגרת תפקידו יצר עימם קשרים מיוחדים, אשר הושתתו על כבוד הדדי. הוא ידע מתי לקרב ומתי להרחיק, מתי לגעור ומתי להרגיע – בעברית או בערבית, הכול לפי הצורך, השכל הישר והלב הטוב. אישיותו השורשית הארצישראלית תרמה רבות ליצירת רקמת חיים מיוחדת במינה בסביבתו.

ביום חמישי בערב, אור לב' בניסן תשס"ו (30.03.2006), חזרו בני הזוג הלוי במכוניתם מבילוי ביום הולדתה של נכדתם רוני, בתם של גלעד ומור. בדרך לקדומים אספו שני טרמפיסטים, רעות פלדמן ושקד לסקר, ובצומת קרני שומרון אספו טרמפיסט שלישי - אלא שזה היה מחבל ערבי שהתחזה לטרמפיסט חרדי. כעבור עשר דקות של נסיעה, עת הגיעו לצומת הכניסה לקדומים, בשעה 21:45, פוצץ המחבל את חומר הנפץ שעל גופו. כל היושבים ברכב נרצחו.

במהלך הנסיעה הבין רפי, כפי הנראה, כי מדובר במחבל, ולכן בכניסה לקדומים הוא סובב את הרכב לכיוון הנגדי, ובכך הציל חיי רבים מתושבי היישוב.

רפי היה בן 63 במותו. הובא למנוחות בבית העלמין בקדומים, לצד רעייתו. רפי והלנה הותירו אחריהם ארבעה ילדים ושלושה נכדים.

ספדה לבני הזוג בתם נעמה: "אבא'לה ואימא'לה, הורים שלנו יקרים. האדמה הרועדת זה עתה סגרה עליכם ועל פיסת לב של כל אחד מאיתנו, פיסת לב שנקברה יחד אתכם. ארבעה ילדים, ארבעה לבבות מכווצים, דואבים, נחמצים ומתגעגעים.

באחת, בלחיצה רוויית שנאה יוקדת, נקרעתם מאיתנו, נקראתם לעולם של מעלה. מוות נוראי. העברנו בראשינו את רגעי הסיוט והאימה שעברו עליכם, 13 דקות של פחד מוות, כל שקיווינו שהעשייה, המחשבה האחראית, האומץ, הרחיקו מכם והלאה את הבעתה.

כולנו כאן, ארבעה עולמות שונים מאוד ודומים מאוד לכם, כשפרטנו למילים את מי שהייתם – מצאנו אותנו. קיבוץ גלויות של רוגע וחיות, עקשנות ופייסנות, הישגיות והשלמה.

לא רק אותנו השארתם יתומים. בכל תחנה בחייכם הכיל לבכם הרחב עוד ילדים. בניתם בית פתוח שרבים מצאו בו חום אימהי שלך, אימא, ודאגה והקשבה שלך, אבא. מכל תחנה נשארו לכם חברים יקרים, ריכזתם סביבכם דמויות שהקשר היחיד ביניהן – זה אתם.

אבא, נמוך ורחב כתפיים, מחובר בכל נימי נפשו לארץ, לאדמה. אימא, ששילבה בין התרבות הברזילאית לנפש הציונית. כך גדלנו, אוכלים קלסונס ופאג'ואדה, מעמולים ומנג'ה בראנקו, מכירים את הפיוטים הצפתיים ורוקדים את הסמבה הברזילאית, שמחת חיים של ברזילאים ואומץ של ישראלים.

אימא, שידעה לחיות, להשקיע בפרטים הקטנים, להכין לנו תחפושות שזכו תמיד במקום הראשון, עוגות יומולדת, לנו ואחר כך לנכדים, כל כך השקעתם ביחד בעוגה האחרונה לרוני המתוקה. אימא'לה, שלא חששה מאתגרים קטנים וגדולים, לעלות לישראל, לעלות לקדומים בעיצומה של האינתיפאדה, להתיידד עם המחשב, ללמוד את רזי האינטרנט ולשוחח דרכו שיחות יומיומיות עם ט'יה פאני, האחות האהובה שלה.

אבא שלנו, שהסתובב ושרק, דיבר דרך העיניים והמעשים, כולנו נהנינו מהתחביבים המיוחדים שלו, היין, הכבושים, מיץ קנה סוכר, בריכה מחבילות חציר וניילון שחור, אהבת הג'אנק והכשרתו לרהיט שימושי וראוי, בבתים של כולנו יש משהו מהאוצרות שמצאת. אבא'לה, שהייתה לו דרך מיוחדת להגיע אל ליבם של ילדים, לדבר איתם בגובה העיניים, להמציא משחקים ולספר סיפורים.

סבא רפי וסבתא הלנה שכל כך היו מחוברים לנכדים, שהנכדים שבדרך לא יזכו להכיר אותם.

תמונה שלך אבא, אוכל ביצת עין על הבוקר ישר מהמחבת, יושב על טרקטור וחורש שדה, מתגלגל עם הנכדים על הדשא, מאכיל את הגדיים בבקבוק, תוקע בשופר על הבמה בית הכנסת בצפת.

תמונה שלך אימא, יושבת מול המחשב עם כוס קפה, מעירה לאבא על הכתם בחולצת השבת, מטיילת בקופה קפנה עם קוקוס ירוק וקש, מסדרת ציפורניים בשולחן במטבח כשהאלחוטי בין האוזן לכתף.

את כל התמונות האלה לא נראה עוד.

הורים יקרים שלנו, אולי לא תמיד הראינו, אבל כל כך כל כך אהבנו – כולנו. אם רק לפחות היו לנו עוד כמה דקות, רק לכמה מילים וחיבוק של פרידה, אם רק יכולנו להגיד עוד כמה משפטים, להסתכל דרך העיניים ולהיפרד.

ואני עוד רציתי לבקש ולהגיד גם סליחה, סליחה על שלא עשיתי מספיק כדי לאחות את הקרעים, שלא לקחתי את מושכות העגלה המשפחתית והחזרתי אותה חזרה למסלול.

לא עוד. אני מבטיחה לשמור על המשפחה מאוחדת, אנחנו מבטיחים לשמור על נטוש היקרה שלנו, להיות האחד בשביל השני, בשבילנו, בשבילכם.

נוחו על משכבכם בשלום".