תפריט נגישות

מרים גוטזגן אורן ז''ל

בת פולה ואברהם
נולדה בכ"א בתמוז תרפ"ג, 5/7/1923
התגוררה ברמת גן
חללת פעולת איבה
בט"ו בניסן תשס"ב, 27/3/2002
מקום אירוע: נתניה - "פארק", סמוך לים
הובאה למנוחת עולמים בקיבוץ שריד
חלקה: ימנית, שורה: 3
הותירה: בעל, בת, נכדים ונין
מרים מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 64

קורות חיים

מרים, בת פולה ואברהם, נולדה בנובוסיבירסק שברוסיה בכ"א בתמוז תרפ"ג (05.07.1923), בת למנהל תחנת רכבת ולגננת.

בתקופת ה"טיהורים" של סטלין נאלצה המשפחה לעקור מנובוסיבירסק. האב נשלח למחנות העבודה ומשם לא חזר, האם אולצה לעזוב את מקצועה ולעבוד במכרות, שם מצאה את מותה.

על מרים בת ה– 15 הוטל להחזיק את עצמה ואת אחותה הקטנה, נינה. חלומה מגיל צעיר, להיות רופאה, ירד מגדר האפשרי וכך אף רצונה ללמוד בתיכון. היא נרשמה לבית ספר לאחיות. תשוקתה לסיים כאחות מוסמכת הייתה חזקה מכל המכשולים שניצבו בדרכה, לרבות הרעב הקשה. היא הייתה מכינה את שיעורי הבית תוך כדי שעמדה בתור ממושך ללחם. בתחילת שנות הארבעים הוסמכה כאחות.

במלחמת העולם השנייה, כשזרמו מאות פצועים לבתי החולים בעיר, הייתה מרים עסוקה שעות רבות בעבודה כאחות בחדרי עזרה ראשונה, ובשעות שלאחר המשמרת הייתה ממשיכה מרצונה לסעוד את הפצועים. עם שוך הקרבות היא נישאה לסנדר, חייל יהודי ממוצא פולני אשר איבד את כל משפחתו בשואה, ואחרי שהגרמנים כבשו את פולין המשיך את מלחמתו בהם בשורות הצבא הרוסי.

לאחר המלחמה, עם שובם לפולין, פגשו השניים בשליחי גופים ציוניים "שלא היו צריכים להשתדל הרבה כדי לשכנעם לעלות ארצה", כדברי המשפחה. כיוון שהיה עליהם לחצות גבולות בהברחה ובהסתננות, הצטרכו להשמיד את כל ההוכחות לעברם ובהן כל תעודותיהם. במסע הארוך דרך אוסטריה לאיטליה ובשהייה הממושכת במחנה המעבר ליד מילנו מרים שימשה כקצינת רפואה. היא הייתה מטפלת בנשים יולדות, מרפאה פצעים ודואגת לחולים.

בשנת 1948 הגיעו בני הזוג עם בנם הבכור דן, שנולד במילנו, לישראל. הם התגוררו בירושלים. בישראל לא הכירו במרים כאחות משום שלא היו לה תעודות. בלית ברירה היא עבדה בבית זקנים ירושלמי, שם למדה מעט מבליל של שפות – לדינו, ערבית, יידיש ועוד – עוד בטרם ידעה מילה אחת בעברית. באותה תקופה, בשנת 1950, נולדה בתה ליאורה.

מרים עברה לעבוד בבית החולים בכפר שאול, ככוח עזר. האחות הראשית במקום, שהכירה בערכה ובמקצועיותה של מרים, דרבנה אותה להשיג מהקונסול הרוסי העתק מתעודת האחות המוסמכת שלה. עם קבלת התעודה, ערב ימי מבצע קדש, הוטל על מרים לארגן מחלקות חירום לקליטת פצועים. הצלחתה במשימה הובילה למינויה כאחות אחראית במחלקה חדשה.

מרים, שנפרדה מבעלה והחליטה לפתוח פרק חדש בחייה, עברה למרכז הארץ והחלה לעבוד בתחילת שנות השישים בבית החולים "תל השומר". תחילה הועסקה במחלקת הילדים, שם היטיבה להבין את צורכי התינוקות לפי מבע עיניהם העצובות או מתנועות ידיהם הקטנות וידעה לאמצם אל חיקה, ולהרגיעם. בהמשך דרכה עבדה במחלקה לחולי שחפת, במחלקה האורטופדית, במחלקת נשים, בטיפול נמרץ ועוד. לכל מטופליה העניקה ממיטבה, בכל מקום הטביעה את חותמה כאם וכאחות בחלוק לבן. היא נודעה בשל החום שהקרינה, יכולתה התמידית לעודד ולהעלות חיוך על פניהם של החולים – תמיד הייתה שרה להם שירים וחורזת חרוזים במבטא רוסי מפנק ומלבב.

מרים הייתה אחות אהובה, מקצועית ומסורה, וזכתה לתעודות הוקרה והצטיינות מבית החולים. בחודש מרס 1968 אף נעשתה עליה כתבה במוסף סוף השבוע של עיתון "מעריב". רבים ממטופליה של מרים היו כה אסירי תודה ששמרו עמה על קשר גם לאחר החלמתם. לאחד מהם, שמואל – גבר ששכב זמן רב ללא הכרה במחלקה הנוירוכירורגית – נישאה כעבור זמן מה.

דן, בנה הבכור של מרים, היה לטייס בצה"ל ומקור גאווה גדול לאמו, שנהגה לומר: "מי ישמור על המדינה אם לא הבנים שלנו, הרבה יותר אני דואגת מנסיעותיו בטרמפים". ביום 04.06.1968 נהרג דן בתאונת מטוס בחצרים. מאז נשאה מרים כל חייה יגון חרישי, כאב בל יימחה.

כשפרשה לגמלאות המשיכה מרים בדרכה, דרך אהבת האדם. היא הייתה עוזרת לעולים חדשים מרוסיה, אוספת בגדים לנזקקים, עוזרת בקליטה ובמציאת עבודה וכך הלאה. מרים הייתה, למרות כל הקשיים שידעה בחייה, אישה פעלתנית, מלאת מרץ. היא המשיכה לטייל בארץ ואף בעולם, לעתים טיולים נועזים ותובעניים. המשיכה לבלות עם חבריה הרבים ולרכוש חברים חדשים. בשעות הפנאי הייתה לומדת קוסמטיקה, וטיפחה גינת נוי בביתה.

בשני נכדיה, דן וברק, מצאה מרים נחמה רבה. היא אף זכתה להיות סבתא-רבתא לבנימין, הנין.

בערב יום רביעי, ט"ו בניסן ליל סדר פסח תשס"ב (27.03.2002), התפרץ למלון "פארק" הסמוך לחוף נתניה מחבל פלסטינאי חגור בחגורת נפץ. הוא נכנס לחדר האוכל, בו התיישבו כ– 250 אורחים לקריאת ההגדה, ופוצץ את עצמו במרכז האולם. 22 בני אדם נרצחו מייד וכמאה וחמישים נפצעו. שמונה בני אדם נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם.

מרים ובעלה שמואל, תושבי רמת גן, היו אף הם בין החוגגים במקום. השניים נהגו לבלות את חג הפסח במלון, שכן שם יכלה מרים לממש את אהבתה הגדולה לים. כאורחים ותיקים של המלון נתכבדו לשבת בשולחן הסמוך לבימת הכבוד. מרים נרצחה במקום בעת הפיצוץ, ושמואל נפצע.

מרים הייתה בת 79 במותה. הותירה בעל, בת, נכדים ונין. היא הובאה למנוחת עולמים, לפי בקשתה מבעוד מועד, בבית העלמין של קיבוץ שריד, בסמוך לקברו של בנה הטייס דן.

אנו עושים כל מאמץ לדייק במידע המופיע, ומתנצלים אם אירעה טעות.
אם ברצונכם להעיר או לתקן פרטים בדף זה, אנא
צרו קשר.
בניית אתרים: לוגו חברת תבונה
פיתוח מאגרי מידע לוגו חברת דידקטי