אילנה יוכבד בן-חנן ז''ל

קורות חיים

יוכבד, בת מרים ויוסף, נולדה בלוד בי"א באדר א' תשמ"א (15.02.1981). בת שנייה במשפחתה, אחותם של יפה, מיכאל, דינה ומאיר. היא למדה בבית הספר "חב"ד ב'" בלוד והמשיכה לתיכון "בית רבקה" בכפר חב"ד.

בתור תלמידה, יוכבד הצטיינה בכל המקצועות ובמיוחד במתמטיקה. היא אהבה את שפת המתמטיקה, וכשהמשיכה בסוף התיכון למכללה ב"בית רבקה" בחרה במקצוע זה להתמחותה, ואכן הייתה בין ארבע המצטיינות בכיתתה. היא סיימה שלוש שנות לימודי תעודה בהצטיינות יתרה, והייתה למורה מוסמכת בכירה. יוכבד תכננה ללמוד שנה נוספת – שנה ד' לפי מתכונת הלימודים ב"בית רבקה" – לשם קבלת תואר ראשון, אך לא הספיקה להגשים את תוכניתה זו.

"יוכבד אהבה את מקצוע ההוראה והשקיעה בו את כל כולה", סיפר מרכז המגמה במכללה, "השיעורים שמסרה היו ברמה גבוהה ובתוכן עשיר". כבר בשנה ב' ללימודיה החליפה מורה באילת למשך ארבעה חודשים, ובתקופה קצרה זו הצליחה להתחבב מאוד על תלמידותיה, ששמרו על קשר איתה עד יום מותה. בשנה ג' ללימודים לימדה בבית ספר חב"ד בעמנואל, מקום מגוריה. יומיים בשבוע לימדה כחלק מהעבודה המעשית במכללה ועוד יומיים בשכר, הצטיינה בעבודתה וביחסיה עם תלמידיה.

בשנת תשס"ב לימדה יוכבד תורה בכיתה ו' בבית ספר חב"ד בעמנואל. לקראת המבחן הארצי בתורה היא הקלידה, בזמנה הפרטי ומבלי שנתבקשה, את כל קטעי פירוש רש"י להם נזקקו התלמידים. מדובר בחוברת בת כארבעים עמודים, שתרמה תרומה אדירה להצלחת התלמידים במבחן. מן החוברת ניכרת מסירותה נטולת הפשרות של יוכבד למקצועה ולתלמידיה.

יוכבד הייתה בראש ובראשונה חסידת הרבי מלובביץ', בכל המובנים. האמינה בדרכו וצעדה לפי משנתו, למדה בשקיקה את שיחותיו והשתדלה ליישם אותן בחייה הפרטיים. היא הצטיינה באהבת ישראל, לא יכלה לסבול עוולות ואי-צדק, נמנעה תמיד ממריבות וממחלוקות – "היא הסתדרה עם כולם. יוכבד הייתה ה'אב טיפוס' לאדם שאהוב על כולם", סיפרו בני המשפחה.

יוכבד אהבה לעזור כפשוטו – לעזור לכל אדם באשר הוא, החל ממי ששאל אותה שאלה ברחוב ועד לעזרה בשיעורים לחברותיה במכללה. כל הפניות אליה נענו בחיוך ובשלמות הכי גדולה. "טוב לבה היה ידוע לכול", סיפרו אוהביה, "לא היה מי שלא ידע שכאשר מבקשים ממנה דבר-מה, אם חיבור ברכה או הכנת משחק לכיתה, תמיד תעשה זאת ברצון ובשמחה, ובאופן המושלם ביותר. ידענו גם על הקפדתה המיוחדת בצניעות, הכרנו במעלותיה המופלאות... הייתה בה רגישות מיוחדת להבחין כאשר מישהו זקוק לדבר מה, ולהציע אותו בפשטות ובטבעיות... גם בצניעותה שאפה לשלמות. בכל הליכותיה נמנעה מלהתבלט, והסתירה את עצמה ואת אישיותה המיוחדת. כל מה שעשתה, עשתה לשם שמים, ולא על מנת להתפאר".

ביום שלישי ז' באב תשס"ב (16.07.2002) יצאה יוכבד מביתה בעמנואל בשעות הבוקר לסידורים שונים בלוד. בשעות הצהריים עלתה על אוטובוס "דן" קו 189, אוטובוס מאסף העושה את דרכו מבני ברק לעמנואל. היא עלתה על אוטובוס זה שלא כפי שתכננה, משום שהאוטובוס לו חיכתה איחר בצורה משמעותית.

יוכבד פגשה באוטובוס את שכנתה-חברתה מעמנואל, קרן כשני. עדי ראייה סיפרו כי השתיים ישבו יחד, פטפטו ונהנו, עד שבשלב כלשהו נרדמו.

מעט אחרי השעה 15:00, כמאתיים מטר לפני הכניסה ליישוב עמנואל, פוצצה חוליית מחבלים פלסטינאית מטעני צד, אשר גרמו לאוטובוס לצאת משליטה ולהיעצר בצדי הדרך. יוכבד וחברתה התעוררו, אך היו אפופות שינה ולכן כנראה הגיבו לאט מדי כשיתר הנוסעים קראו להן לשכב על הרצפה. המחבלים פתחו עתה בירי לעבר הנוסעים והשליכו רימונים. הירי נמשך כרבע שעה, וכתוצאה ממנו שבעה מהנוסעים נרצחו במקום, בהם קרן, ורבים ובהם יוכבד נפצעו.

קרן ההרוגה ויוכבד הפצועה נמצאו מאוחר יותר ע"י כוחות ההצלה כשהן חבוקות, והיה קשה להפריד ביניהן. יוכבד הייתה פצועה אנושות וללא הכרה. היא נפגעה מכמה קליעים שפגעו בגזע המוח שלה, והועברה במסוק לבית החולים בתל השומר כשהיא מונשמת. אחרי יומיים בבית החולים, ביום ט' באב תשס"ב (18.07.2002), נפטרה מפצעיה.

במשך אותם יומיים מורטי עצבים באו ועלו לבקר את המשפחה בבית החולים מכרים קרובים ורחוקים מכל קצוות הארץ. משפחתה של יוכבד מעידה, כי אז ראו מה גדול כוחו של העם.

יוכבד הייתה בת 21 במותה. הותירה הורים, שני אחים ושתי אחיות. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין החדש בלוד.

כתבה האחות יפה: "יוכבד. השארת אותנו כואבים והמומים על פטירתך הפתאומית, אך עמוק בתוך ליבנו השבור יודעים אנו שאת נמצאת במקום הטוב ביותר. אנא התפללי בעדנו שנוכל לעמוד בחסרונך הזועק מכל פינה ובכל רגע, ותדרשי ותזעקי בכל תוקף מהקב"ה שיאמר די לצרותינו ויביא לנו את הגאולה השלמה בביאת המשיח, הגאולה האמיתית והשלמה שכל כך ציפית לה".

כשבועיים לאחר מותה של יוכבד התחתנה אחותה יפה. זו הייתה החתונה הראשונה לבית משפחת בן-חנן, והיא הייתה – כדבריהם – החתונה העצובה ביותר שיכולה להיות, אבל גם השמחה ביותר. כל מי שבא לחתונה, הגיע במטרה מובהקת לעודד ולשמח. "מאמינה אני בכל לב שיוכבד אחותי היקרה שמחה אתי בחתונתי", אומרת אחותה, "אך המחשבה שלא יכולתי לרקוד איתה ולראות אותה שמחה בשמחתי, שוברת את לבי לרסיסים, ולעולם לא תהיה לכך תרופה".

ליום השלושים למותה של יוכבד כתבה חברתה לכיתה, על פי אותיות שמה: "ימינך ה' הושט לעמך / ומחה כל דמע ורפא כל שבר / כבדה האבידה ומרה כוס התרעלה / בהביטנו אל דמותך האצילה למדנו הכול / דרכך להסתתר ולהצניע את מעלותייך.

אותך נזכור תמיד / יוכבד היקרה / לזולת בחוכמתך תמיד עזרת / נחמה בקשי על ישראל / המצפים לביאת משיח גואל".

כחצי שנה לאחר מות יוכבד נחנכה ספרייה על שמה בבית הספר של חב"ד בעמנואל, בו לימדה. במעמד חנוכת הספרייה נשאו דברים חברותיה המורות: "... יודעות אנו עד כמה הספר יקר לך, עד כמה חשוב לך החינוך החסידי, על טהרת הקודש. ולכן אנו עומדות כאן ויודעות שאת נוכחת במעמד מרגש זה, מחייכת כתמיד, בעדינות ובצניעות ובעיניים בורקות... ובטוחות אנו, יותר מתמיד, כי את ואנחנו ניצחנו!"