שמחה רון מנשאדי ז''ל

קורות חיים

שמחה, בן ויקטוריה ועבדון, נולד בנהריה בשנת תש"א (1941). אחיהם של אלי, אברהם, ג'ימי, זמיר וקלמן. למד בבית הספר "טרה סנטה" בעיר עכו.

משבגר שמחה נשא לאישה את מיכל. לזוג היו ארבעה ילדים: יובל, טלי, גיל וחגית. שמחה עבד כמנהל עבודה במפעל הטקסטיל "דקורה" שבנהריה. כשעזב מקום עבודה זה, פתח עסק משלו לחומרי בניין. מקום עבודתו האחרון, במשך חמש עשרה השנים האחרונות לחייו, היה נגריה עצמאית שהקים, ושאליה הצטרף לימים אחד מאחיו.

בשעות הפנאי אהב שמחה לקרוא ספרים. הוא היה חובב שירה ואף משך בעט בעצמו, בשפה הערבית והפרסית.

שמחה – כשמו כן היה: שמח תמיד ומעורר שמחה. שמחה היה אהוב על הבריות ואוהב אדם מושבע. הוא לא הפלה מעולם איש, אהב להושיט יד – כולם היו שווים בעיניו ללא הבדל דת, גזע או מין. הוא דיבר וכתב בשש שפות, בנוסף לעברית - ערבית, אנגלית, פרסית, אידיש, הולנדית וגרמנית. שמחה היה מקובל בכל הכפרים הערביים הקרובים לנהריה. על שמחה נאמר שהיה אהוב על הכול, ושאת הכול אהב.

ביום שישי ה' באייר תשס"א (27.04.2001) יצא שמחה מביתו לפנות ערב בדרכו לבקר חבר שחגג את יום הולדתו, ואף נשא עמו מתנה. החבר היה ערבי תושב אחד הכפרים הסמוכים. בדרכו אל החבר עצר לבקר אצל משפחה ערבית אחרת, שאף עמה היה בקשרי ידידות, בכפר עראבה. לאחר מכן, שמחה נפגש עם החבר ועם אחיו של החבר בביתו.

בשלב מסוים אחד מהם ביקש לנסוע לכפר הסמוך, בענה. שמחה, שהאמין בחיי שלום עם העם הערבי יותר מכל אדם אחר, כדברי מכריו, לא חשד לרגע בדבר. במהלך נסיעתם ביקש שמחה לעצור ולהתרענן. כשעמד בצד הדרך התנפלו עליו האחים, חנקו אותו, דקרו אותו ב– 22 דקירות סכין ושיספו את גרונו. את דמו של שמחה הם ניקו בחולצה ששמחה קנה לאותו "חבר" לרגל יום הולדתו.

גופתו של שמחה נמצאה לאחר חצות הלילה.

לימים הסתבר כי שני המחבלים ניסו להתקבל לחוליית עומאר אל מוכתר. רציחתו של שמחה – אזרח ישראלי – היוותה תנאי קבלה. שני האחים נתפסו ונשפטו למאסר בישראל.

שמחה היה בן 60 במותו, הותיר אישה, ילדים ונכדים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנהריה.