יוליה נלימוב ז''ל

קורות חיים

יוליה, בת אלבטינה (אלה) וסרגיי, נולדה ביקטרינבורג שברוסיה בה' בסיוון תשמ"ה (25.05.1985). גדלה והתחנכה ביקטרינבורג, אחותם של ילנה וסשה.

בילדותה של יוליה הוריה התגרשו. אימה – אופה במקצועה – פרנסה את המשפחה בדוחק בתור מנהלת בתחנת דלק קטנה. במשך זמן מה אחיה של האם ניסה לשכנע את המשפחה לעלות ארצה, עד שב-1995, בתקופת החגים של ראש השנה, נתרצתה המשפחה ועלתה לישראל. יוליה, אחותה ואחיה, אימה וסבתה השתקעו בתל אביב.

ההתאקלמות בארץ הייתה מהירה יחסית עבור יוליה. היא רכשה חברים חדשים במהרה והשתלטה על השפה העברית. לדברי האם, מדינת ישראל חיבקה את המשפחה מהרגע הראשון, נתנה להם תקווה לחיים חדשים, טובים יותר. יוליה ומשפחתה אומנם חיו בארץ חיים צנועים "בית, בגדים ואוכל", אך אלו היו חיים מלאי שמחה וחברותא.

יוליה הייתה תלמידת בית הספר התיכון "שבח מופת" בתל אביב. בזמנה הפנוי היא עבדה עם אחותה, ילנה, כמלצרית במסעדה, ואת הכסף שהרוויחו הבנות הן היו נותנות מרצונן לסבתא, אשר נחשבה בעיניהן מאז ומעולם ל"אוצר המשפחתי". יוליה נמשכה אחר המחול והמוזיקה מילדות, היא אהבה חברה ומסיבות חברתיות, וחלמה להיות מעצבת שיער לכשתגדל.

בכל אשר פנתה נודעה יוליה כילדה טובת מזג, "נשמה טהורה". היא הייתה נערה גבוהה ויפת מראה, אדיבה לחבריה הרבים ולבני משפחתה, אהובה ומחוזרת בכל מקום.

בערב שישי י"א בסיוון תשס"א (01.06.2001) יצאה יוליה עם אחותה ילנה לחגוג את יום הולדתה בדיסקוטק "דולפי" הסמוך לדולפינריום בתל אביב. ביום זה קיבלה את תעודת הזהות הישראלית שלה, והסיבה למסיבה הייתה כפולה. את השעות שקדמו לאירוע העבירה בביתה עם אימה ואחותה. הן מדדו שמלות והצטלמו – שעות החסד האחרונות שידעו יחד. בלילה, בעודה עומדת בתור לדיסקוטק, התפוצץ מטען חבלה אשר נשא על עצמו מחבל-מתאבד פלסטינאי. בפיגוע זה נפצעו רבים ו– 21 בני אדם נרצחו, רובם צעירים שטרם מלאו להם 18 שנה. בין החללים היו גם יוליה ואחותה.

יוליה הייתה בת 16 במותה, הותירה אם ואח. היא הובאה למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב, לצד אחותה ילנה.

לאחר מותן כתבה אמן של יוליה וילנה, אלה, מכתב נרגש שפורסם בתקשורת. המכתב יועד לאחיה ולאחיותיה היהודים והלא יהודים באשר הם. במכתב מקוננת האם על מות בנותיה בצד תיאור התחייבותה המתמשכת לארץ ישראל. "אל תפנו את גבכם לישראל", היא קוראת, "ילדים חפים מפשע נהרגים כאן… ילדיי נרצחו… חטאם היחיד שהם רצו לחיות, ללמוד, לצחוק ולהקים משפחה. העולם צריך להתעורר!"

מדבריה עולה עוד כי הגעגועים הם לבלי נשוא. החברים והחברות הרבים של בנותיה, המורים וכל מי שהכיר – ממשיכים לבוא לבקר, מסרבים להאמין, מנסים לתמוך ולהמשיך בצו החיים.