קורות חיים
אופיר נולד באשקלון בכ"ה בתמוז תשמ"ד (25.07.1984), יפה תואר ולו שיער שחור כפחם ועיני תכלת. בן בכור להוריו שולה ושלום אחרי אחותו הבכורה לואיזה, שלימים הייתה לחברה הטובה והקרובה ביותר שלו. אחריו נולדו למשפחה הבת שיר והבן סהר.
אופיר למד שש שנים בבית הספר היסודי "הראל" באשקלון, ובחטיבה עבר לבית הספר מקיף ד' על שם יצחק רבין, במגמת תקשורת. אהב מאוד ספורט ובעיקר כדורגל, ואהבתו הגדולה – המחשב.
כנער שמכיר את המחשב לפרטי פרטים, הקים אופיר אתר ברשת האינטרנט, והיה גאה בו עד מאוד. מדי צהריים, ערב ולילה היה נמצא מול הקופסה האלקטרונית ומשדרג את האתר שלו. בו בזמן נכנס לצ'אט (שיחות), ובין כל האנשים שהכיר הייתה גם האישה הנתעבת, שלימים הביאה למותו האכזרי.
אופיר, הילד המתבגר והנער המקסים שבילה את רוב זמנו במחשב, היה סקרן להכיר ולפגוש את הנערה שמזמינה אותו לביתה, כדי לפתח קשר רגשי וחברי. אולם לקשר זה הייתה מטרה אחת ויחידה מצד הרוצחת ושולחיה.
ביום רביעי כ"ב בטבת תשס"א (17.01.2001) יצא אופיר כמדי בוקר לבית הספר עם התיק וארוחת הבוקר, כשפניו להרפתקת נעורים. הוא קבע להיפגש בתל אביב עם האישה שהכיר באינטרנט, אך באותו בוקר היא צלצלה ושינתה את מקום הפגישה לתחנה המרכזית בירושלים. שם הוא עלה למכוניתה והיא פנתה לכיוון רמאללה.
כשהגיעו ליישוב היהודי שלפני רמאללה הבין אופיר שהוא נמצא באירוע טרור וביקש לרדת מהרכב, אולם ללא הועיל. בכניסה לרמאללה נעצר הרכב ליד קבוצת טרוריסטים נתעבים, אופיר שהיה מלא פחדים וחששות סירב לרדת מהרכב, וכשהוא עדיין חגור בחגורת הבטיחות רצחו אותו המחבלים ביריות.
כשאופיר אחר לחזור הביתה, דבר מאוד לא אופייני, התקשרה אימו לחברים ולמכרים ואחר כך למשטרה. כשהחלו בבדיקת המחשב התחילו להבין מה קרה, אך רק למחרת בערב נודעו למשפחה פרטי האסון.
בן 16 היה אופיר במותו, הניח הורים, שתי אחיות ואח. הובא למנוחות בבית העלמין באשקלון. על קברו הקימו בני המשפחה מצבה בצורת מסך מחשב ומקלדת.
שבוע אחרי הרצחו של אופיר נפטרה סבתו רבקה כהן, שהתמוטטה משנודע לה על מות נכדה.
לזכרו של אופיר הוקם חדר מחשבים בבית הספר בו למד. חבריו ללימודים והנהלת בית הספר ערכו יום לזכרו, והפיקו קלטת זכרון.
האתר באינטרנט שאופיר פתח הפך לאתר לזכרו, ושיר לזכרו נכתב והוקלט.
במלאת שנה לרצח הוצא ספר לזכר אופיר, שנקרא "נקטף בדמי ימיו בגלל מה שאהב", ובו קטעי עיתונות, שירים, ודברים שנאמרו ונכתבו במהלך השנה על ידי קרובי משפחה, צוות בית הספר, ידידים וחברים.
כתבה אימו של אופיר: "זה קרה כל כך מהר, עדיין לא הספקנו לעכל, לא דמיינתי אופיר שלי ושלנו שכך זה ייגמר. 11 חדשים אנו מסתובבים עם משקעים עמוקים ביותר, 11 חדשים אנו רוצים לגעת ולא יכולים, רוצים לדבר עמך ואתה לא עונה. אתה כה חסר.
אני משתדלת להבין שאתה פה כבר לא תהיה, אולם לפעמים אני מוצאת את עצמי בוהה בחלל האוויר ורואה את חיוכך, שומעת את קולך ורואה אותך מתקרב אלי. ואז חיוך עולה על שפתי, כי אתה זורק לחלל האוויר איזושהי בדיחה ולסיומה צועק - מי המלך? אתה, אופיר שלי, בשבילי אתה מלך העולם.
כל בוקר אנו קמים לבוקר נוסף, עוד בוקר שבו לובשים את המכנס והחולצה, מברישים את השיער, נושמים נשימה עמוקה ועל פנינו חיוך רחב. החיוך אופיר הוא בשבילך, אתה שאהבת להתבדח ואהבת לבדח.
אתה חסר לנו בן יקר. אתה חסר לאחיך ולאחיותיך חבר יקר, אתה חסר לכולנו. אנחנו בלעדיך רק חצי משפחה. לקחו מאתנו את האור, את האופטימיות, אך לא הצליחו הבני בליעל לקחת מאתנו את נשמתך העדינה והרכה, את נשמתך האוהבת והמעניקה חיבה.
אופיר אתה בלבנו תישאר תמיד.
כל-כך הרבה אני רוצה לאמר לך ועליך: שאני אוהבת אותך אתה כבר יודע. אני רוצה רק לאמר לך דבר מה שאותו לא אמרתי אף פעם, כי לא חשבתי שאצטרך לאמר: תודה. תודה בני שהענקת לנו את הזכות להיות במחיצתך. תודה שהענקת לנו 16 שנים של אושר, אהבה וגאווה.
תודה שאני פשוט אמך".