קורות חיים
בן חיה-רייזה ושלמה.
נולד ביום י"ז באלול תרמ"א (11.09.1881) במליני, אוקראינה, למשפחה בת שמונה נפשות. עד גיל 10 קיבל חינוך תורני ב"חדרים", ואחר-כך למד שש שנים בישיבות ויאטקה, קונוטופ ופוצ'פ, שבהן יצא שמו כמתמיד וכעילוי.
בישיבות פוצ'פ הוציא עם חברו אורי-ניסן גנסין, בנו של ראש הישיבה, את העיתונים "הקוץ" ו"הפרח" בכתב-יד, ובהם פרסם את יצירותיו הראשונות. אחר-כך עבר לביאליסטוק ולמד אצל דודו, סופר סת"ם, את אומנותו - אך לא הצליח בה. עם זאת השתלב בלימודים כלליים וקנה ידיעה מעמיקה בספרות הרוסית.
בשנת 1897 עבר להומל והמשיך בלימודיו. הוא הושפע מדוסטויבסקי, טולסטוי והספרות הרדיקלית הרוסית של אותם ימים, ובהומל נפגש עם סופרים עברים והתקרב אל ה"בונד", תנועת הפועלים הסוציאליסטית. בשנת 1889 פרסם בעיתון "המליץ" את סיפורו הראשון, "פת-לחם", וסיפורים נוספים, ובפי המבקרים כונה "גורקי העברי". באותן שנים נדד בין ביאליסטוק, ורשה והומל, הקדיש עתותיו להפצת השכלה והיה מרצה בתנ"ך, ציונות וסוציאליזם מטעם "צעירי ציון".
בביאליסטוק נלקח לצבא הרוסי ושירת בגדוד רגלים ברוסיה המרכזית. עם פרוץ מלחמת רוסיה-יפאן עמד להישלח עם גדודו לחזית במזרח הרחוק, ואז ברח מן הצבא, נאסר על-ידי המשטרה הרוסית והיה צפוי לעונש מוות; ואולם בסיוע ידידים, בעיקר חברי ס"ר, נמלט לחוץ-לארץ.
הוא הגיע ללונדון, עבד שם כספרן וכעובד-דפוס, וזמן-מה היה פעיל במפלגת "פועלי ציון". גם תרגם וכתב מאמרים על הספרות העברית, ופרסם כמה סיפורים ורשימות בעברית וביידיש. בשנת 1906 התחיל להוציא את הירחון הספרותי "המעורר, וריכז מסביבו את טובי הכוחות הצעירים בספרות העברית של אותו זמן. במשך שנתיים נאבק על קיום העיתון, עד שהוכרח לסוגרו מחוסר-אמצעים. בשנת 1908 עבר ללבוב, ביקר בעיירות גליציה כדי להכיר מקרוב את חיי יהודיה, ועם זאת המשיך לכתוב ולתרגם.
בשנת 1909 עלה לארץ-ישראל בעילום-שם, והחל לעבוד בחדרה כחופר בורות; אך כוחותיו לא עמדו לו בכך, ואז עבר לירושלים. שם חיפש עבודה בסיתות ובבנייה, ומשלא מצא - נענה להזמנת מערכת "הפועל הצעיר" לבוא ולהצטרף אליהם. העובדה, שלא עלה בידו לעבוד עבודה גופנית כפועל, גרמה לו צער רב. הוא השתדל לפחות להימצא בחברת פועלים, ולכן סייר במושבות, לרוב ברגל, כדי להכיר את אורח חיי היישוב.
אחר-כך עבר לגור במושב עין-גנים שליד פתח-תקווה, הרצה לפני פועלים על הספרות העברית והתערב בחברתם. שם התוודע לא"ד גורדון והושפע השפעה עמוקה מהטפתו לחיי עבודה וטבע.
מעין-גנים עבר ליפו, וחדרו הצר בנווה-צדק שימש בית-ועד רוחני לפועלים. הוא השתתף בעזרה פעילה - תרגומים והקניית השפה בהתנדבות - ל"חובבי הבמה העברית", וגם המשיך בכתיבתו הספרותית. הוא כתב אז, בין השאר, את "בין מים למים" ו"מכאן" - פרי הסתכלותו בחיי היישוב.
בשנת 1912 עבר לירושלים והצטרף למערכת האחדות של "פועלי ציון" עם יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וזרובבל. את המאמרים, שפרסם בכתב-עת זה, הקדיש לרעיון התחייה ולענייני הפועלים.
כעבור שנה נשא לאישה את חיה, מן הגננות הפעילות בירושלים. באותו זמן נשא נפשו לשוב לחיי חקלאות וביקש להצטרף למושב נחלת-יהודה שליר ראשון לציון. כוונתו זו חזקה בו בשנת 1914, עם הולדת בנו אורי-ניסן (על-שם חברו גנסין); ואולם מלחמת העולם הראשונה, שפרצה באותו זמן, סיכלה את התוכנית.
כשהתחילו השלטונות הטורקיים לגרש מארץ-ישראל את הנתינים הזרים, קיבל עליו את הנתינות הטורקית כדי שיוכל להישאר בארץ.
בשנת 1915 עבר זמנית לבן-שמן, משם לתל-אביב, ובה הורה לשון וספרות עברית בגימנסיה העברית "הרצליה". הוא הצליח במלאכת ההוראה והתחבב על תלמידיו. בימי גירוש יפו ותל-אביב עבר עם מורי הגימנסיה ותלמידיה למושבה שפיה. בגלגולי שנות המלחמה של הגולים מיפו עברה המשפחה לגן-שמואל, וברנר התמסר לטיפול בפליטים שהתגוררו בחדרה. לאחר כיבוש הארץ בידי הכוחות הבריטיים שב לתל-אביב, השתתף בשבועון קונטרס, בטאונה של מפלגת "אחדות העבודה", וערך את ירחונה "האדמה". בו פרסם מפרי-עטם של פועלים, שטיפח את כשרונותיהם הספרותיים.
בתקופה זו חל פירוד במשפחה.
בדצמבר 1920 השתתף בוועידת היסוד של הסתדרות העובדים הכללית בחיפה, וממנה עבר לגליל, מקום שם הורה עברית לחברי "גדוד העבודה" במחנה מגדל, הרצה לפני פועלים ותרגם לעברית את יומני גליפולי של יוסף טרומפלדור.
באביב תרפ"א שב לתל-אביב וגר בבית משפחת יצקר, שהקימה רפת בשכונת אבו-כביר הסמוכה ליפו. בית זה שימש גם אכסניה לסופרים-פועלים בראשית דרכם הספרותית.
ביום השני למאורעות הדמים של מאי 1921 ביפו, כ"ד בניסן תרפ"א (02.05.1921), נרצחו על-ידי פורעים ערבים כמה מדיירי הבית בצאתם ממנו לכיוון תל-אביב, וברנר היה אחד מהם. החללים הובאו למנוחת-עולמים בקבר-האחים לחללי המאורעות שבבית-הקברות הישן בתל-אביב.
יוסף חיים ברנר היה בן 39 וחצי במותו. הניח בן אחד, אורי-ניסן.
על-שמו של ברנר נקראו שכונה ורחוב בתל-אביב, בית מועצת פועלי תל-אביב ("בית ברנר"), קיבוץ - גבעת ברנר, ופרס שנתי לדברי ספרות.
כל כתבי ברנר ומכתביו הוצאו לאור במהדורות אחדות בהוצאות "שטיבל", "דבר" ו"הקיבוץ המאוחד". החשובים שבהם: בחורף, מסביב לנקודה, מעבר לגבולין, מכאן ומכאן, שכול וכשלון. מאמריו הרבים דנו בשאלות העם, היישוב והספרות. לזכותו גם תרגומים רבים, בעיקר משל דוסטויבסקי, טולסטוי, ג' האופטמן וטרומפלדור.