רות רותי גילוץ ז''ל

קורות חיים

רות (רותי), בת אריה וטניה סוקולוביץ-אפרתי, נולדה בחיפה בו' בתשרי תרפ"ד (16.09.1923).

אימה של רותי, טניה ויטייבסקיה, עלתה לארץ בעליה השנייה באוניה "רוסלן". היא החליפה את האחיות האמריקניות בבית חולים הדסה בירושלים כשחזרו לארצן. לאחר מכן גויסה לגדוד העבודה, הקימה את בית החולים בכביש עפולה - נצרת וליוותה את התיישבות הגדוד בחירבת עלק ליד זכרון יעקב. לאחר נישואיה עם אריה, עבדה כאחות ראשית במרפאה של קופת חולים בחיפה. אביה של רותי נולד במסחה, כפר תבור, למוכתר הכפר. אריה למד הנדסה בברלין, עבד ברכבת המנדט וקיבל אות הצטיינות ממלך אנגליה על פועלו בתקופת המרד הערבי. לימים היה למקים ומנהל רכבת שראל.

רותי ביקרה בגן אביבה ועקיבא בחיפה, בו למדו רבים שהיו לנושאי משרות ממלכתיות בכירות. המשיכה את חינוכה בבית הספר הריאלי, שם התגבשה השקפת עולמה: אהבה לטבע ולאדם, התנדבות ותרומה לחברה, הערכה לזולת וצימאון לידע. כבר אז החלה להביע את שאיפתה לשלום, שאיפה שלא הרפתה ממנה כל חייה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה רותי הצעירה לזכרון יעקב כדי לעבוד בארכיון של ניל"י ובמעשב של אהרון אהרונסון (אהרון, שרה, אלכס, ורבקה אהרונסון היו בני דודים של אביה). בעבודתה החלה ללקט ולסדר מכתבים, יומנים ומסמכים. היא תרגמה את יומניו של אהרון אהרונסון, שנכתבו בצרפתית, העריצה את אלכס אהרונסון ואהבה את רבקה, אשר הייתה לה לחברה נאמנה.

בעבודתה, הדריכה רותי בני נוער, אזרחים ואישים רמי מעלה במוזיאון ניל"י. גולת הכותרת של עשייתה הייתה כאשר זכתה לארח את דוד בן-גוריון בארכיון ולהציג בפניו חומר היסטורי על ניל"י ועל אהרון אהרונסון, איתו היו לו חילוקי דעות פוליטיים. בן-גוריון הודה לה בהתרגשות על שהעמידה אותו על טעותו, ואחר-כך המשיך להתכתב עמה.

עבודתה בהכנת החומר ובתרגומו זכתה להערכה רבה כאשר הוציאו לאור את הספרים "ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית", "אבשלום פיינברג", ו"יומני אהרון".

באותה תקופה הכירה את בעלה, יהושע גילוץ, קצין בכיר בחיל האוויר המלכותי הבריטי, שהיה אז בחופשת שחרור. לאחר נישואיהם, עברה להתגורר עמו בירושלים בתקופת מלחמת העצמאות. כשיהושע היה עסוק בהקמת חיל האוויר הישראלי, רותי קיימה בית פתוח וגידלה את שתי הבנות: דפנה ונילי.

"רותי תמיד הצטיירה בעיני כאישה נהדרת ואישיות מופלאה. אישה שיש בה שיפוט נדיר, סלחני. הייתה פטריוטית במובן הנאצל של המילה", כתב עליה שמעון פרס.

בי"ח בסיוון תשל"ב (30.05.1972) הגיעה רותי בטיסת אייר-פראנס לישראל. היא נאלצה לקטוע טיול שערכה ביחד עם משפחתה בספרד מכיוון שבתה, אשר נשארה בארץ, נפצעה בתאונת דרכים. רותי מיהרה לחזור לארץ כדי לסעוד אותה. באותה טיסה הגיעו לנמל התעופה בלוד שלושה מחבלים ממוצא יפני. המחבלים ניגשו, כמו יתר הנוסעים, למסוע המזוודות על מנת לאסוף את מזוודותיהם. ברגע שהמזוודות היו ברשותם, הוציאו המחבלים מתוכן כלי נשק ורימונים והחלו לירות לכל עבר.

עשרות אנשים - נוסעי טיסת אייר-פראנס וטיסות אחרות, קהל שהמתין מעבר לקיר זכוכית לבני משפחה שהגיעו חזרה לישראל ועובדי שדה התעופה - נפגעו, וכ- 20 נרצחו, בהם שמונה ישראלים והיתר תיירים. בין ההרוגים הייתה גם רותי.

שניים מהמחבלים חוסלו במהלך הקרב. השלישי, קוזו אוקאמוטו, פרץ החוצה וירה לעבר נוסעי שתי טיסות נוספות, שנחתו באותם רגעים, עד שלבסוף נתפס בידי כוחות הביטחון.

רותי הייתה בת 48 במותה. הותירה בעל ושתי בנות. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בזכרון יעקב.

על קברה, ספדו לה אוהביה: "דרכה של רותי הייתה בסימן אהבה: לחיים, למשפחה, לפרח, לילד, לצבע. טוב ליבה היה שופע. היא אהבה לתת והתעשרה בנתינה... רותי הייתה שובבה, הייתה בה משובת ילדים. הייתה אכפתית מהכל: המדינה, העם, החברה, הגינה, הזריחה והשקיעה".

משפחתה של רותי יסדה לזכרה מלגה שנתית במכון טרומן לשלום, בנושא סיום הסכסוך הערבי-יהודי. כן החלה המשפחה במסורת של הענקת מלגות לתלמידים מצטיינים, מעוטי יכולת, משלוש עיירות פיתוח.