מרדכי מוטי הרשקו ז''ל

קורות חיים

מרדכי (מוטי), בן רבקה ונתן, נולד ביום י"א בשבט תשכ"ב (16.01.1962) בחיפה. אח לדבורה, בן להורים ניצולי שואה שעלו לישראל מרומניה. גדל בחיפה, למד בבית הספר היסודי "רמז" ובתיכון בסמ"ת, וסיים את לימודיו התיכוניים במישלב.

לאחר שירותו בצבא מוטי שב לחיפה. בשנים הבאות הוא למד את נושא הרפואה האלטרנטיבית ועסק בתחום, בעיקר בטיפולי רייקי. כן היה שותף להוריו בניהול בית הקפה שלהם, קפה "פאר" בהדר הכרמל.

מוטי נישא לרות, ובחודש מאי 1987 נולד בנם תום. מוטי התגלה כאב לדוגמה מרגע לידת בנו. הירבה לבלות איתו, היה שותף מלא בגידולו ובחינוכו, ומשגדל מעט הבן הם הירבו לעסוק יחד בפעילויות רבות, כגון ספורט וקראטה, כחברים לכל דבר. הקשר בין האב לבנו היה יוצא דופן בעוצמתו, ומוטי לא היה רק שותף לחיי בנו אלא גם נהג לשתף את בנו בכל אשר עשה. "דוד ויהונתן", קראו להם בחיבה.

מוטי אהב את החיים. הוא האמין בנתינה ללא תנאי, האמין באהבה ובשלום, נהג לשמוע שיעורים בקבלה והעביר סדנאות למודעות עצמית ונגד אלימות. עפרה, בת זוגו לאחר גירושיו, כתבה: "מוטי, אדם מיוחד, איש חסד ואמת, נשמה גבוהה. ידע, עמוק בליבו, נתינה אין סופית..."

מוטי גם הירבה לכתוב שירים, ואף תכנן להוציא אותם בספר. רבים משיריו נכתבו לבנו תום, אהבת נפשו. באחד מהם כתב:

"ילד!! ילד טוב, ילד חכם, ילד אוהב! יושב לידי ואני לידו, שותה איתי, חושב איתי, מטייל איתי. רוצה להיות גדול כמוני, ואני קטן כמוהו. ליבי נתון לעתידו, וליבו נתון למשחקיו. כן, מכונית גדולות, קטנות, יפיפיות, מסיע אותן לכל מיני מקומות. בין כל משחקיו אוהב הוא לשחק רק עם מכוניותיו. רוצה להיות גדול כמוני, ואני קטן כמוהו".

ביום רביעי בצהריים, א' באדר ב' תשס"ג (05.03.2003), פוצץ את עצמו מחבל-מתאבד נושא חומר נפץ באוטובוס אגד בקו 37א שעבר בשדרות מוריה בחיפה, על הכרמל. בפיגוע נפצעו רבים ו- 17 מנוסעי האוטובוס נרצחו, בהם מוטי הרשקו ובנו תום.

באותו בוקר מוטי נסע לראיון עבודה ולקח את בנו כדי לבלות איתו את היום. בתום הראיון, לאחר שמוטי התקבל לעבודה כמנהל סדנאות נגד אלימות בבתי ספר, פנו השניים לחזור לחיפה. בדרכם מהתחנה המרכזית בעיר חזרה לבית בכרמל הם נרצחו בפיגוע באוטובוס.

מוטי היה בן 41 במותו. הותיר הורים, אחות ובת זוג. הובא למנוחות בבית העלמין בחיפה, לצד בנו.

ספדה רותי, שהייתה רעייתו של מוטי: "כאילו זיווג משמים, נולדנו באותו יום ובאותה שנה. לימים נולד תום, כשאתה עוד ילד בנפשך. גבר מרשים, יפה תואר ונעים הליכות.

דרכינו נפרדו כזוג נשוי, אך לא כהוריו של תום. לאן שלא שטו ספינותינו, תמיד עגנו במעגן אחד. ניסינו יחד להתמודד עם החיים והשינויים. ככל שתום גדל והתבגר, מצאת את השביל ללבו ואת השלווה הנפשית שלך. הפכת מאב לחבר. תקשרתם נפלא, ביליתם שעות איכות שהיו הסוד של שניכם, הלכתם לחוגים משותפים, התייעצתם בכל נושא כשני חברים טובים.

וגם יום מותכם היה סוד גדול. אני מאמינה שברגע הפיגוע, כשראית את המתרחש מסביב, גוננת וחיבקת את תום.

שניכם הגברים היחידים שאהבתי בחיי. אני תמיד חושבת עליכם כשני מלאכים, שנמצאים בעולם שכולו טוב".