אברהם לוזיה ז''ל

קורות חיים

אברהם, בן טובה (חוסנה), נולד בדמשק בירת סוריה בשנת תש"א (1941).

תושב שכונת התקווה בתל אביב, היה נשוי לציונה. הוא עבד בחברת "המרכיב" בתל אביב.

אברהם היה אדם סבלני, חייכן ובעל רוגע פנימי. מגיל צעיר נתייתם מאביו ואימו היתה כל עולמו. גם אחרי נישואיו המשיך לטפל באמו, שנפטרה בתחילת 1978.

בני משפחת רעייתו ציונה זוכרים את אברהם כדוד האהוב, שבאו לבקר אותו בחופשות מבית הספר ושאהב מאוד לשחק ולהשתטות עם הילדים.

באחר הצהרים של יום שבת ב' באדר ב' תשל"ח (11.03.1978) הגיעה לחופי הארץ קבוצה של 11 מחבלים באמצעות שתי סירות גומי. הם נחתו בחוף של שמורת הטבע מעגן מיכאל, לאחר ששהו יומיים בים ואיבדו את דרכם. שניים, נוספים לקבוצתם, טבעו עוד בטרם הגיעו לחוף. בחוף השמורה פגשו המחבלים בצלמת טבע. לאחר שתיחקרו אותה לגבי מיקומם, רצחו אותה וניסו לקחת את מכוניתה. משלא הצליחו, צעדו לעבר כביש החוף. סמוך לשעה 16.30 החלו לפעול.

הם עצרו מונית שחלפה בכביש. שני מחבלים נכנסו למונית וביחד עם הנוסעים שבה החלו להתקדם דרומה לתל אביב. בין נוסעי המונית היו גם אברהם ואשתו ציונה. השניים נסעו לביקור משפחתי בחיפה, למסיבת יום הולדת.

יתר המחבלים עצרו ביריות אוטובוס של מטיילים שהיה בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי 'חוג המשוטטים' של "אגד": עובדי חברת "אגד" ובני משפחותיהם, שהיו בדרכם חזרה הביתה מיום טיול במערת הנטיפים. המחבלים עצרו את האוטובוס ביריות, נכנסו פנימה, ודרשו מהנהג לנסוע לתל אביב. הם כפתו את ידי הגברים. ליד מחלף אולגה חברו המחבלים למונית בה היו שני המחבלים האחרים. הם העלו את כל נוסעי המונית לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה. במשך כל נסיעתם לכיוון תל אביב ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים.

במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס "אגד" נוסף, קו 901, שעשה את דרכו מתל אביב לחיפה. נהג אוטובוס זה ניסה להימלט מהמחבלים, סובב את האוטובוס והחל נוסע במהירות דרומה. המחבלים רדפו אחרי האוטובוס עד שהצליחו לעצור אותו. הם העלו את כל הנוסעים שבו לאוטובוס שהיה ברשותם ואז המשיכו לדהור לעבר תל אביב.

רק מעט צפונית לצומת גלילות, באזור הקאנטרי קלאב, הצליחו כוחות משטרה לעצור את האוטובוס מנסיעתו, על ידי שירו בגלגליו. התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים שניסו בכל כוחם להימלט.

בשלב מסוים פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל הנוסעים שנותרו בו והוא הפך למלכודת אש גדולה. באסון הגדול, שנודע לימים כ"אוטובוס הדמים", נספו שלושים ושניים ילדים ומבוגרים, בהם גם אברהם ואשתו, וכן שלושה אנשי כוחות הבטחון.

אברהם היה בן 37 במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בחולון, לצד אשתו.

לבני הזוג לא היו ילדים, אך הם היו כל-כך מאוהבים ונאהבים שזה פיצה על הכל. שנאמר - "בחייהם ובמותם לא נפרדו".