יהודה אזולאי ז''ל

קורות חיים

יהודה, בן אסתר (לבית אקריש) ואברהם, נולד בוואזן שבצפון מרוקו בשנת תרצ"ה (1935). אביו היה איש ישיבה אדוק ואימו קיבלה חינוך אירופאי. בהשפעתה הוא התקבל לבית הספר "אליאנס", שם עשה חיל בלימודיו.

כשסיים את לימודיו, ובהשפעת אחיו הבכור שכבר עלה ארצה ב- 1948, הצטרף יהודה לתנועת "החלוץ" ויצא להכשרה בחווה חקלאית בדרום צרפת. לאחר חצי שנה בהכשרה עלה לישראל במסגרת עליית הנוער.

בחודש ספטמבר 1951 נשלח ממחנה המיון "שער עליה" בחיפה לקיבוץ חצרים שליד באר שבע. במקומו החדש נודע יהודה בשל סבלנותו, זריזות מחשבתו ותפיסתו - הוא השתלט על השפה העברית במהרה, ונקלט בין בני גילו על נקלה. היה עלם חסון ויפה תואר, שהתמחה במלאכת העבודה על הטרקטור - מיומנות שאותה רכש בהכשרה בצרפת. יצא עם הנערים לשדות הנגב, ובילה עמם שבועות ארוכים הרחק מן הבית, במחנה הפלחה שבמדבר. הוא היה אהוב על הכל.

בשנת 1952, על פי דרישת התנועה הקיבוצית, נאלץ יהודה בעצב לעזוב את חבריו, ולהצטרף לקבוצת קריית ענבים שבהרי יהודה (סמוך לאבו-גוש), לחיזוק המשק הסמוך לגבול ירדן ולהכשרה לקראת יציאה לגרעין נח"ל.

במהרה שוב בלט בחיוניותו ובשמחת החיים שבו, ורכש חברים חדשים. בתחילה עבד בחדר האוכל, במחסן האספקה וכו', אבל ביקש - אגב חיוכו המפורסם - לעבוד בפלחה שכה התרגל אליה. "הטרקטור נעשה כבר חלק ממני", העיד על עצמו. הקבוצה נענתה לבקשתו, אך יהודה הספיק באופן עצמאי לחרוש בהצלחה את אדמות קריית ענבים ארבעה ימים בלבד.

ביום שישי ז' בתשרי תשי"ג (26.09.1952), שעה שעסק בחריש בשדות המשק בשפלת יהודה, מערבית ללטרון, הותקף יהודה על-ידי מסתננים. הוא נורה ונפצע, ירד מהטרקטור והחל במנוסה, אך המסתננים רדפו אחריו והמשיכו לירות לעברו. לאחר שנתפס על ידם ירו בראשו מטווח קצר, והוא מת במקום. גופתו נמצאה על-ידי חבר קבוצתו, שהלך לבדוק כיצד מתקדם החריש.

בן 17 היה במותו. הובא למנוחות בבית העלמין בקריית ענבים.

בהתקבל הידיעה על מותו בבית הוריו, ירד אבל כבד על המשפחה ועל הקהילה היהודית בוואזן. רבה הארץ-ישראלי של הקהילה, ר' אליהו בן מלכה מרקדו, ספד לו בשבת פרשת "סוכות" הספד נרגש בבית הכנסת הגדול. באותה שבת הגיעה הקהילה כולה לבית הוריו, לניחום אבלים.

במלאות שלושים למותו של יהודה כתב חברו לקיבוץ, אמנון אליעש, דברי הספד לזכרו. בין השאר סיפר על יומו האחרון: "...מתוך הטנדר ראיתיו מנענע בידו, בעליזות נעורים, אל חברתו אשר ירדה מן המטבח, וחיוך רחב כיסה את פניו... ". ומאוחר יותר באותו היום, לאחר הרצח: "זמן רב הצטרכתי להרגיע את עצמי...איך להודיע להם...האם לא משחק הגורל שדווקא הוא בנופלים?".