תפריט נגישות

בוליסה דנה דאנה ז''ל

בת שפרה ומשה
נולדה בתר"פ, 1920
התגוררה בירושלים
נהרגה בפעולת איבה
בי"ב באדר א' תש"ח, 22/2/1948
הובאה למנוחת עולמים בירושלים - הר הזיתים
הותירה: אח ושלוש אחיות
בוליסה מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 17

קורות חיים

בוליסה, בת שפרה ומשה דנה, נולדה בשנת תר"פ (1920) בדמשק בירת סוריה. היו אלה נישואיו השניים של אביה משה, סוחר בדים, אשר לאחר מות אשתו הראשונה, בוליסה מבית סעייד, נישא לאחותה שפרה, שעסקה בריקוע בנחושת ומכרה את הכלים שיצרה בחנות שהייתה לה בדמשק. בבית המשפחה שמורים כלי הנחושת מעשה ידיה: פמוטים, מזלף בשמים, כדים מנחושת ועוד.

מנישואיו הראשונים של האב נולדו חמישה ילדים: שני בניו הגדולים, אליהו ויצחק, ברחו מאימת הגיוס העות'מני והיגרו לבואנוס-איירס שבארגנטינה. גם אחותם מזל-נזירה נישאה והיגרה עם בעלה לארגנטינה. נותרו בדמשק שתי הבנות: רחל, שנישאה וגרה עם בעלה, ושרה. מנישואיו השניים נולדו אברהם ב- 1918, ואחריו בוליסה.

כמחצית השנה לאחר הולדת בוליסה החליטה המשפחה לחזור לירושלים. האב, האם ושני ילדיהם הפעוטים, יחד עם שרה בתו של משה, יצאו ירשלימה דרך ביירות, כנראה, בשיירת גמלים. סביר להניח, שאת הדרך עשו יחד עם הבת רחל (שהייתה כבר הרה), שיצאה גם היא מדמשק ב- 1920 עם שני בניו של בעלה לאחר שזה כבר הגיע לירושלים כדי לארגן את ביתם בשכונת הבוכרים. בדרכם הוכשה שפרה על ידי נחש ארסי, ומתה ביום ט"ו באייר תר"פ – 3.5.1920. היא נקברה בביירות. האב האלמן לא שינה את תוכניותיו, והגיע לירושלים עם ילדיו.

בהגיעם לירושלים סבלה בוליסה התינוקת מדיזנטריה ואביה נחפז לאשפזה בבית החולים "שערי צדק" הישן, ברחוב יפו, שנקרא בפי כולם על שם מנהלו ומייסדו - "בית חולים וואלך". שם טיפלה בה שווסטר זלמה (זלמה מאיר, אחות מיתולוגית שהקדישה את חייה לעבודה בבית החולים). לאחר שבוליסה כנראה חלתה מספר פעמים והובהלה שוב ושוב לבית החולים הציע ד"ר וואלך להשאירה אצלו. אביה סבר כי טובים סיכוייה לשרוד בבית החולים מאשר תחת ידו והשאירה שם. אחיה אברהם גדל אצל אחותם רחל, אשר כיוון שהייתה מטופלת בשני בניו של בעלה מנישואיו הראשונים ובתינוקת שזה עתה נולדה לה לא עמדה בעול גידולה של תינוקת נוספת. אבל מדי יום שלחה רחל לבית החולים מנת חלב ממנה, כדי להזין את בוליסה במזון בריא.

ד"ר משה וואלך הוא שהחליט "לאמץ" את בוליסה, אך מי שגידלה אותה למעשה הייתה שווסטר זלמה, האחות הראשית של בית החולים, שכבר קודם לכן אימצה ילדה אחרת בשם שמחה. באלבום התמונות שהותירה אחריה בוליסה מצויות תמונות המתעדות את שתי הילדות עם אחיות בית חולים וואלך. יש לזכור שד"ר וואלך ושווסטר זלמה מעולם לא נישאו ולא היו להם צאצאים משלהם, את כל חייהם הקדישו לעבודתם בבית החולים.

"לפי חוזה העבודה שלי", כתבה שווסטר זלמה ביומנה, "הייתי זכאית, אחת לשלוש שנים, לחופשה בת שלושה חודשים". ואכן, בשנת 1925 היא יצאה לבקר את משפחתה בפרנקפורט. "בנסיעתי זו לקחתי עמי את בוליסה, ילדתו המאומצת של ד"ר וואלך. נסעתי דרך קהיר ואלכסנדריה ומשם באוניה לנאפולי. בנאפולי עליתי על הרכבת לגרמניה". כששהתה בגרמניה ביקרה אצל אחת מתלמידותיה לשעבר, בבית חולים "אייצינג" בלייפציג, שם הוצע לה לנהל את המוסד. "אך דחיתי הצעה קוסמת זו בגלל בתי המאומצת, כי לא יכולתי להפקירה", כך מסכמת שווסטר זלמה את הפרשה ואת חזרתה לירושלים.

בהגיע בוליסה לגיל 8 שנים החליטו שיש למצוא עבורה מסגרת משפחתית הולמת. ואכן, נמצאה משפחה אומנת מתאימה – משפחתו של ד"ר שאול וורמזר, קרוביה של אחת מאחיות בית החולים, שהקפידה גם על שמירת המסורת. מיד לאחר מכן החליטה המשפחה המאמצת לחזור לפרנקפורט, ובוליסה עימם. בעשר השנים הבאות הם גידלוה במסירות.

בפרנקפורט על נהר המיין הייתה קהילה יהודית חרדית בעלת מסורת רבת שנים, שדאגה גם לחינוך הבנות, ובוליסה למדה במסגרת "תלמוד תורה" שנהגה על פי שיטתו של הרש"ר, רבי שמשון-רפאל הירש (1851), רבה של "עדת ישורון" - הקהילה האורתודוקסית הפורשת. הוא טבע את המושג "תורה עם דרך ארץ", שמשמעותו חינוך המשלב את רוח ישראל ושמירה על מצוות הדת עם חידושי המנטליות של הסביבה הגרמנית בהתנהגות ונימוסים, בבחינת "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". במסגרת זו, בה למדה בוליסה, שולבה פעילות ספורטיבית נוסף על תוכנית הלימודים התורנית, ונלמדו גם מקצועות חול כגון: היסטוריה, דקדוק עברי, ולימוד השפה הגרמנית התקנית. התוכנית כללה גם פרקים בהלכות נימוסים ובהקניית ערכים של תודעת חובה, הסתפקות במועט, איפוק וריסון רגשי.

בוליסה אהבה במיוחד את לימודי האמנות. לאחר מותה, בלטו בין החפצים המעטים שהותירה הספרים: סידור תפילה (שיצא בפרנקפורט 1936), מילון גרמני-עברי (פרנקפורט 1937), חוברת לימוד לעיצוב אותיות גותיות ברקמה, ומספר ספרי אמנות קטנים, אותם נשאה במזוודתה כשעזבה את גרמניה. ספרים אלה הם העדות לאישיותה של בוליסה, ולהשפעת החינוך אותו ספגה בימי פרנקפורט.

כשבוליסה יצאה מן הארץ היה בידה פספורט בריטי-פלשתיני. כעבור עשר שנים, באוגוסט 1937, עמד לפוג תוקפו, והיא חידשה אותו במשרדי הקונסוליה הבריטית של פרנקפורט. זה הדרכון שהציל את חייה. הדרכון, שמאז נשמר בביתו של אחיה, "מספר" לנו על תנועותיה בשנים 1938-1937. כך למשל ב- 16.05.1938, כשיצאה לנופש עם משפחת וורמזר לעיר הקיט הגרמנית באדן-באדן, קיבלה היתר מהשלטונות הנאצים להצטרף אליהם "כעוזרת המשפחה מישראל, השוהה אצלם זמנית", בתוספת הערה שתוקף שהייתה בפרנקפורט הינו בר-שינוי. בדרכון הוטבעו חותמות בהן בולט הסמל הנאצי – הנשר וצלב הקרס.

באירועי "ליל הבדולח", שהתרחשו בימים 11-9 בנובמבר 1938, הגיעו רדיפות היהודים בגרמניה לשיא חדש: בתי הכנסת הגדולים והקטנים של כל הזרמים נשרפו, בתי ספר וישיבות, מבני ציבור ובתי עסק של יהודים - כולם נהרסו ונבזזו. בבוקרו של יום ה- 10 בנובמבר חדרו פורעים למשרדי "קהילת ישורון" בפרנקפורט, עצרו את הנמצאים והובילו אותם למשטרה. גם רב הקהילה, ר' יוסף הורוביץ, נעצר והתעללו בו קשות. ארכיון הקהילה נלקח ואיתו גם הכרטסת של חבריה, ומעצרים המוניים בוצעו. ב"ליל הבדולח" בא הקץ על הקהילה. לפי יומנה של שווסטר זלמה ניספו בשואה גם הוריה המאמצים של בוליסה.

בשל המצב הגרוע בוליסה נאלצה לפעול במהירות. בזכות הפספורט הבריטי שהיה לה, הדרך להסתלק מגרמניה הייתה פתוחה בפניה. באמצעותו גם ניתן ללמוד על יציאתה החפוזה מפרנקפורט, שבועיים לאחר אירועי "ליל הבדולח". ב- 29.11.1938 היא עברה בתחנת הגבול סאן-ברנרד שבין שוויץ לאיטליה, ולמחרת הפליגה מאיטליה אל חוף מבטחים. לנמל תל אביב הגיעה ב- 05.12.1938.

עם שובה לארץ התגוררה בוליסה בבית משפחת שטרן בירושלים, ברחוב ממילא. זו המשפחה שבנובמבר 1898 אירחה בביתה את הרצל, שבא לפגוש בירושלים את הקיסר הגרמני וילהלם השני. בוליסה סעדה את הוריו הקשישים של מרדכי-מקס שטרן עד יום מותו של ההורה האחרון, בשבט תש"ה - פברואר 1945. בכל תקופת עבודתה התגוררה בבית שטרן, בחדר מיוחד שהוקצה עבורה.

לאחר מות מטופליה הקשישים נרשמה בוליסה ללימודים בבית התינוקות של ויצ"ו ברחוב עקיבא, לימודים שהכשירו אותה להיות אחות – מטפלת לתינוקות. משסיימה לימודיה ועמדה בהצלחה בבחינות צורפה לצוות העובדים של ויצ"ו, ואף שימשה כאחות ראשית של מחלקת הפגייה בבית התינוקות. מדי בוקר הייתה יוצאת מהחדר בו התגוררה בבית החולים "שערי צדק", ברחוב יפו, אל מקום עבודתה בבית התינוקות של ויצ"ו. בדרכה עברה ברחוב אגריפס, משם פנתה לרחוב המלך ג'ורג' עד לרחוב הלל בואכה סימטת המתמיד היוצאת ממנו. שם, מאחורי בית החולים ליולדות סדובסקי, עמד מבנה בית התינוקות.

במהלך חודש פברואר 1948 החליט עבד אל קאדר אל חוסייני, מפקד הכוחות הערביים באיזור ירושלים, לבצע פיגוע גדול בלב ירושלים היהודית. משימה זו בוצעה על ידי שישה עריקים, שוטרים וחיילים בריטים ששיתפו פעולה עם הערבים וגנבו למענם שלוש משאיות צבאיות ומשוריין אלחוט בריטי. על שלוש המשאיות הועמסו למעלה מטונה חומרי נפץ וכן אמצעי חבלה נוספים.

ארבעת כלי הרכב, נהוגים על ידי העריקים הבריטים, יצאו לדרכם בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון 22.02.1948 מעימוואס ליד לטרון. בהגיעם למבואות ירושלים, ליד רוממה, נעצרו על ידי מחסום יהודי, אך לאנשיו ניתנה הוראה לעשות חיפוש ברכב ונוסעים ערביים, לא ברכב בריטי, לכן לא יכלו אנשי המחסום לעצור את השיירה והיא המשיכה בדרכה לרחוב בן יהודה במרכז ירושלים היהודית. שם כלי הרכב נעצרו, הערבים הדליקו את פתילי חומרי הנפץ וירו בשני יהודים שעברו בסמוך, מיד אחר כך עלו על המשוריין והסתלקו.

בהתפוצצות האדירה, שאירעה ביום י"ב באדר א' תש"ח (22.02.1948) סמוך לשעה 06:30 בבוקר, נהרסו ארבעה בניינים, בהם המלונות "אטלנטיק" ו"אמדורסקי" בהם היו הרוגים רבים ושני בנייני דירות נוספים. כמו כן נפגעו קשה בניינים נוספים בסביבה. בסך הכול נהרגו בפיצוץ וביריות הבריטים 50 אנשים. רוב הנפגעים שהו בבתים שנהרסו ובבתי המלון. בהם היו גם משפחות שלמות. כמה עשרות נפגעו קשה ושניים מהפצועים נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. כ- 200 נפצעו באורח קל מהפיצוץ. היה זה האסון הכבד ביותר שפקד את היישוב היהודי בירושלים, באירוע אחד, במלחמת העצמאות.

בוליסה, שיצאה באותו בוקר כדרכה בשעה 06:00 מ"שערי צדק", סטתה באותו יום מדרכה הרגילה ופנתה לרחוב בן יהודה, למלא שליחות עבור שווסטר זלמה ולמסור נעליים לסנדלר. היא נפצעה קשה מירי הבריטים הנמלטים. היא הספיקה לבקש שיפנוה לבית חולים וואלך, כי שם מכירים אותה, אך כוחותיה לא עמדו לה ובדרך לבית החולים מתה מפצעיה.

עם הישמע הפיצוץ שווסטר זלמה נכנסה ללחץ מרוב דאגה לבוליסה והחלה להתרוצץ בבית החולים. זמן קצר אחר כך זיהתה אחות אחרת מ"שערי צדק" את גופתה של בוליסה בין המתים, כשזו לבושה עדיין באותם בגדים כפי שראתה אותה בבוקר: מעיל הגשם מעל בגד השרד הלבן. בשעה 07:30 בבוקר קבע ד"ר שבתאי, רופא בבית החולים וואלך, את מותה.

למחרת יום מותה, לפנות בוקר, יחד עם עוד ארבעה נפטרים, "יצאה" בוליסה למסעה האחרון – מסע קבורתה בהר הזיתים. עד מלחמת העצמאות היה בית העלמין בהר הזיתים אתר הקבורה העיקרי של יהודי ירושלים, אך עם פרוץ המלחמה הפכה התנועה להר מסוכנת ליהודים, בשל המעבר דרך שכונות ערביות, ולכן התנהלה רק פעמיים בשבוע (בימי שני וחמישי) קבורה חפוזה בהר, אליו הגיעו בשיירה מאובטחת מבית החולים "ביקור חולים" ובליווי בריטי.

השיירות להר הזיתים בוטלו ימים אחדים אחר כך, ולכן לא ניתן היה להציב מצבה על קברה של בוליסה. גם מקום קבורתה המדויק אינו ברור. ב"ספר פרנס" (קבלן קבורה פרטי) המצוי בידי החברה קדישא של העדה הספרדית, מצוין כי נקברה "קרוב לגדר האשכנזים".

"בוליסה הטובה שלי מצאה את מותה בפיצוץ ברחוב בן יהודה" – נכתב ביומנה של שווסטר זלמה בפרק המספר על בוליסה. ואכן, כל מכריה מציינים את טוב ליבה, את המסירות, הצניעות ונועם ההליכות שכל כך איפיינוה, ואת החיוך... החיוך שתמיד היה נסוך על פניה. מספרים שד"ר וואלך ספד לה ואמר: "ילדה מסכנה, מה עשית לעולם שזה היה גורלך?"

בת 28 הייתה בוליסה במותה. הותירה אחריה את אחיה אברהם שהייתה קשורה אליו בלב ונפש, שתי אחיותיה רחל ושרה בירושלים ואחות נוספת בארגנטינה.

אנו עושים כל מאמץ לדייק במידע המופיע, ומתנצלים אם אירעה טעות.
אם ברצונכם להעיר או לתקן פרטים בדף זה, אנא
צרו קשר.
בניית אתרים: לוגו חברת תבונה
פיתוח מאגרי מידע לוגו חברת דידקטי