- נר
-
הודלק ע"י אורלי יזדי-עוגב
בתאריך 03/05/2022,
ב' באייר תשפ"ב
הייתה לי אחות - יוכבד אורפז ז"ל
הייתה לי אחות - היפה ביותר שיש!
הייתה לי אחות - הכי טובת לב שיש!
הייתה לי אחות - האימא הכי אימהית שיש!
הייתה לי אחות - הסבתא הכי כולית שיש!
הייתה לי אחות - הכי נדיבה שיש!
הייתה לי אחות - הכי אצילית שיש!
מידי פעם..אני שוכחת ש 'הייתה לי'...ומעלה אותך במחשבותיי ובדמיוני שאת עדיין 'יש לי אחות'
מידי פעם אני שואלת את עצמי 'מה היית אומרת'?
'כיצד היית מגיבה'? 'כמה היית מאושרת לדעת על האירועים המשמעותיים שחווינו כמשפחה מאז שאינך'?
ו 'האם זה נכון שגם מלמעלה את רואה ושומעת את המתרחש כאן למטה'?. האמת, שעם הכוחות הקוסמיים שהיו לך - ואולי עדיין קיימים - לא אחת אני בטוחה שכן!
וכמעט בכל יום - במיוחד כשאני עושה את ההליכות היומיות שלי ומביטה מעלה - אני שואלת - מדוע יש רוע כזה בעולם?
מדוע מחבלים אכזריים רצחו אותך בדם קר - בבית-חבד -בבומביי שבהודו - באותו יום ארור בנובמבר 2008?
יוכי ג'ון , אחות יקרה שלי....שלנו..
עברו להן כבר 14 שנים ויותר מאז אותו אירוע איום ונורא אשר נדמה כי נלקח מתוך סרט בדיוני, אכזר והזוי.
אומרים כי אנו לא נביאים ושאין ביכולתנו לחזות את היום בו נחזיר את נשמתנו לבורא העולם. למרות זאת, עדיין בלתי נתפס כיצד זה שמתוך מיליוני אנשים, שם בהודו הרחוקה הגורל תפס אותך – באופן כל כך לא צפוי וטראגי.
ב - 22 באוקטובר, 2008, יצאת להודו כדי להיפגש ולהיות עם ביתך האהובה איילה ושני ילדיה (נכדייך) אסא ואוהד שכל כך אהבת. איילה נסעה עם ילדיה לטיול כדי להתאוורר. הטיול אמור להיות ארוך טווח.
בבוקר של יום של הטיסה, הגעתי עם ריקי אחותנו היקרה כדי להיות איתך ולעזור לך לארוז את המזוודות. על שולחנות המטבח היו מספר תבניות של עוגות מעשי ידייך אשר אפית כדי לקחת לנכדייך שם בהודו הרחוקה. כזו היית. דאגנית, אוהבת, עוזרת, משכינה שלום, מגשרת ומה לא?. מלבד היופי החיצוני שלך ששבלט כל כך, היופי הפנימי שלך ואצילות הנפש שהייתה לך בלטה למרחקים.
באותו יום, היית מאוד נרגשת. שמנו לב שליבך כבד משהו ושאת לא באותה תחושה קלילה כמו זו שהייתה בנסיעתך הקודמת להודו.
לעיתים נדמה לי שרוח הנבואה כן שכנה בך. איך זה שלפני צאתך, ביקשת מהשכנים לשמור על ילדייך?. הרי הם כבר לא ילדים קטנים. איך זה שחצי שנה לפני לכתך מהעולם הזה אמרת לאיילה כי חלמת שבעוד חצי שנה לא תהיי עימנו? - וכשאיילה שאלה אותך – מדוע את משקיעה כל כך בשיפוץ הבית אם זהו החלום – ענית לה: שאתם תיהנו ממנו......
ב- 26 באוקטובר קבלתי ממך בהתרגשות כה גדולה את הודעת האימייל הראשונה
From: יוכבד אורפז [mailto:sosian1@walla.com]
Sent: Sunday, October 26, 2008 6:04 PM
To: aviyau1@yahoo.com; yazdi@macam.ac.il; etiosh@walla.com
Subject: הודו
הי יקרים
מה שלומכם, אצלי מעולה אני שמחה מאד לאחר שפגשתי את אילה אסא ואהד , הטיסה עברה בסדר גמור טיילתי בעיר בומביי עד שעה לאחר הצהריים לטיסה לגואה הגעתי בשעה שמונה בערך ביום שלישי אנו נוסעים ברכבת לעיר המפי נסיעה של שבע שעות בערך. דש ונשיקות לכולם אוהבת יוכי
וזו הייתה תשובתי אלייך...
אחותי היקרה אילה והילדים המדהימים
שמחה גדולה הייתה לי לקבל ממך את המייל
שמחתי לדעת שהגעת בשלום ושאת נהנית עם המשפחה.
אני מקווה שאת יכולה לקבל את ההודעות ממני. אנא עדכני אותי.
כולם פה מנשקים אתכם ואוהבים אתכם מאוד מאוד
מחכים לטלפון
שלך עם חיבוק ונשיקה
אורלי
ב- 29 באוקטובר 2008, קבלתי ממך בשמחה גדולה את המייל הבא..שלדאבוני גם היה האחרון....
________________________________________
From: יוכבד אורפז [mailto:sosian1@walla.com]
Sent: Wednesday, October 29, 2008 3:49 PM
To: אורלי
Subject: Re: RE: הודו
אהלן אורלי היקרה
קיבלתי את המייל שלך בשמחה אנחנו במקום מדהים שנקרא המפי נהנים מאד במיוחד עם אילה אסא ואהד שמוסרים לכם נשיקות ואהבה תמסרי גם לגבי אלמוג בן גל וירדן המקסימים מסרי דש ונשיקות לכל המשפחה בבקשה והצלחה ליצחק בניתוח ביי וכל טוב מאחותך האוהבת
ואני השבתי לך.......
אחותי היקרה מה שלומך איילה והנכדים?
מתגעגעים אליכם מאוד מאוד
מתי חוזרים?
האם את נהנית?
כתבי לנו.
אצלנו הכל בסדר גמור.
כולם מוסרים לכם דש ונשיקות חמות
חיבוקים שלכם אורלי וכל המשפחה.
כל כך שמחתי בשבילך שאת עושה את אשר את כל כך אוהבת: לטייל, לגמוע מרחבים, להיות עם בני המשפחה האהובים עלייך. חשבתי לעצמי, איזו אישה ענקית את!. אוזרת כוחות ומשקיעה מאמצים, שאינם מובנים מאליהם, כדי להגשים את חלומותייך!.
הטיול שלך להודו היה אמור להימשך חודש ימים. אולם, התעקשת להקדים את חזרתך לארץ כדי להשתתף באירוע של הדואר-– המקום בו עבדת הרבה שנים ואשר לו היית נאמנה כל כך. במהלך השבעה, איילה סיפרה לנו כי לפני שיצאתן לטיול באחד האתרים בהודו, את התקשרת מספר פעמים לחברת הנסיעות כדי לבקש להקדים את הטיסה חזרה לארץ. משלא נענית, איילה הפצירה בך: "נו אימא את מבינה עכשיו? אם אין מענה - זה אומר שאת לא אמורה להקדים את חזרתך לארץ. אולם, תוך כדי דברים אלה, לפתע היה מענה- והצלחת להקדים את הטיסה.
מספר כה רב של פעמים, אני חושבת לעצמי, איך הכל היה ניראה אחרת באם לא היית מקדימה את הטיסה שנקבעה ל- 27 בנובמבר 2008? . כי הרי לא היית נקלעת לתופת שם בבית חב"ד.
יומיים לפני הטיסה ארצה, נפרדת מנכדייך ומאיילה והגעת לבומביי כדי להיות קרובה לשדה התעופה בבומביי וכדי לבלות בה את הימים האחרונים בהודו.
הפיגוע בהודו החל ביום רביעי בלילה של ה- 26 בנובמבר 2008. אני לא ידעתי דבר ולא שמעתי דבר על הפיגוע בלילה זה. ביום חמישי, ה - 27 בנובמבר, 2008 – בשעות הבוקר המוקדמות, שחיתי כהרגלי בבריכה העירונית. בשעה שהתארגנתי במלתחות הנשים, לפתע נכנסה אישה לתוך המלתחות וצעקה: "שמעתן מה קרה בהודו???????"
באותו הרגע, ליבי החל להלום כהלומות פטיש!. מיד ידעתי כי משהו רע מאוד קרה לך אחותי היקרה. זאת, למרות שהודו מאוד גדולה ולמרות שלא ידעתי היכן את בדיוק).
מיד הבנתי שאם התרחש פיגוע בהודו, הרי שאת - עם הרגישות והאחריות שאפיינו אותך, מיד היית יוצרת קשר עם בני המשפחה כדי לעדכן אותנו שהכל איתך בסדר!. זאת, למרות שידעתי שאין ברשותך טלפון נייד.
טסתי במהירות למכונית כדי להתקשר לאבי, בן הזקונים שלך, אשר אמור היה לקבל את פנייך ביום זה בסביבות השעה 12:00 בצהריים בשדה התעופה בלוד. אבי קצת הופתע מהעובדה שאני מתקשרת אליו כל כך מוקדם בבוקר. מסתבר שגם הוא לא ידע דבר על האירועים. גם אם הוא ידע משהו, הוא כלל לא קישר אותם אלייך. שאלתי את אבי אם הוא שמע חדשות כלשהן ממך. והוא ענה לי בטבעיות שכזו, "לא, לא שמעתי מאימא. אני נוסע בצהריים לקבל את פניה בשדה התעופה".
לא ידעתי בדיוק כיצד לנווט את המשך השיחה עם אבי. מצד אחד – לא רציתי להבהיל אותו לגמרי ולומר לו שיש לי הרגשה רעה כל כך. אולי אני סתם סובלת מחרדת יתר?. מצד שני, חשבתי, אולי אני כן צריכה ן לשתף אותו בהרגשה שלי?. בסופו של דבר, סיימתי את השיחה בזה שאמרתי לאבי שאצור איתו קשר בסביבות הצהריים קרוב לזמן הנחיתה המיועדת שלך.
בדרך לעבודה, חשבתי שאין זה נכון לערב את האחים שלי ואת אחותי בהרגשה הרעה שלי. זאת, כי אולי זוהי באמת תחושה מוגזמת שלי ושאסור לי סתם להבהיל אותם כשאין בידי כל מידע מבוסס. הגרוע מכל היה, שאין ממי לקבל מידע בשלב זה.
כך, כשליבי כבד עלי מאוד, נכנסתי לכיתת ההרצאות והחלתי בהרצאה. לעיתים קרובות, סיכלתי את המילים, התבלבלו לי המשפטים והסטודנטים שלי לא הבינו מה קורה לי. בשלב מסוים, אמרתי להם, תקשיבו – יש לי הרגשה לא טובה לגבי אחותי שנמצאת בהודו.
כשאבי הגיע לשדה התעופה בסביבות השעה 12:00, הוא ביקש מחברת הנסיעות לעדכן אותו האם שמך מופיע ברשימת הנוסעים. חברת הנסיעות לא סיפקה לא את המידע מפאת חיסיון.
הוא חיכה לנחיתה שלך בשעה 12:00 – אנשים יצאו ללובי הנוסעים, ואת לא היית שם. ואבי המשיך לחכות לך. התקשרתי לאבי והוא לא ענה לי. כך גם יותר מאוחר עד לשעה 15:00 לערך. לתומו או שלא רצה להאמין שלא תגיעי – הוא חשב שהטיסה שלך פשוט מתעכבת.
מיד כשחזרתי הביתה מהעבודה, אמרתי לבעלי שמשהו רע קרה לך ושצריך לעשות הכל כדי לאתר אותך. בעלי מיד ביטל את דברי באומרו שאני סתם חוששת ושאין כל סיבה לדאגה. לדבריו, את לא הגעת עקב כל הבאלגן שמתחולל שם בהודו ושתחזרי ארצה יותר מאוחר.
למרות דבריו, מיד פרסמתי את תמונתך והודעה באינטרנט שאנו מאוד דואגים לךושאם מישהו יודע עלייך דבר – שייצור איתנו קשר. עם הזמן שחלף, החששות על גורלך הלכו והתחזקו היות שלא שמענו ממך דבר.
אחותי היקרה!, בכל אותה העת – מאז יום רביעי הארור בשעות הלילה, מסתבר שאת כבר היית בת ערובה בידי מחבלים אכזריים. מידי פעם, אני מנסה לתאר בדמיוני מה עבר עלייך במשך כל כך הרבה שעות? על מי חשבת? על מה חשבת? האם נתנו לך לאכול? האם השקו אותך במים? האם התעללו בך? . את היית מבין האחרונים שנרצחו בדם קר!.
את יודעת? אני כמעט בטוחה שהיית זו את שנופפת עם הבד הלבן מבעד לחלון של בית חב"ד. יש לי גם הרגשה, שאיכשהו עזרת למוישלה לפני שניצל מהתופת על ידי סנדרה. למה" כי כזאת את. לימים ניראה לי שאמצא את ההוכחות לכך.
אני נושאת איתי הרבה רגשות אשם על כך שלמרות שתחושותיי היו כל כך חזקות שמשהו רע קרה לך, לא הערתי משנתם רמי דרג בממשלה ובביטחון כדי שיעשו מעשה כדי להושיע אותך ואת האחרים מהטרור שבו הייתם.
כל המשפחה ציפתה לחדשות טובות ולניסים. זאת, למרות שכבר דווח על כך שבבית חב"ד ישנן 2 ישראליות שעדיין לא זוהו. החדשות המרות הגיעו ביום שבת אחר הצהריים – ב- 29 בנובמבר 2008, חודש לאחר שקבלתי ממך את הודעת המייל האחרונה.
למרות הזמן שחלף, עדיין קשה לי להאמין וקשה לקבל את לכתך.
נוחי על משכבך בשלום אחותי היקרה...ואל תדאגי לנו כאן למטה.